בג"ץ 2477/06 יסמין אבישר נ. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עניינה של העתירה (מיום 19.03.06) בבקשת העותרת 1 (להלן: העותרת), כי יתאפשר לה להיכנס לרמאללה, המוגדרת כשטח A , בהתאם לסעיף 3(ב) להוראת ההכרזה בדבר סגירת שטח (איסור כניסה ושהיה) ( ישראלים) (אזור A ), למטרת ביקור ושהייה עם בעלה הפלסטיני, העותר 2 (להלן: העותר). סעד חלופי שהתבקש במסגרת העתירה הוא כי יוענק לעותר אישור כניסה ושהייה לישראל מכוח חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952. ביום 11.07.06 הגישו המשיבים, בהסכמת העותרים, בקשה לקביעת העתירה לדיון בה צוין, כי על אף שניתנו לעותרת היתרי ביקור עדיין קיימת בין הצדדים מחלוקת שעיקרה בסוגיית תוקף ההיתר ונשיאה בהוצאות העתירה. ביום 31.01.07 הגישו המשיבים תגובתם לעתירה בה נטען כי דין העתירה להימחק "מחמת היותה בלתי אקטואלית" היות ומונפקים לעותרת היתרי ביקור רציפים למן המועד בו הוגשה העתירה. אשר למשכו של ההיתר נטען כי יינתנו לעותרת היתרים לתקופה של 3-6 חודשים, ובהתאם להערכות ביטחוניות וככל שיתאפשר הדבר, יונפקו לעותרת היתרים לתקופה ארוכה של שישה חודשים, כפי ההיתר האחרון שהונפק לה. לעניין הסעד החלופי המבוקש בעתירה נטען כי דינו להידחות היות וחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ה-2005 איננו מאפשר להעניק אותו. העותרים ביקשו להמשיך ולעמוד על העתירה היות וההיתרים שהונפקו לעותרת הינם התרי כניסה זמניים המתחדשים מעת לעת ולא היתר קבוע כמבוקש בעתירה. בדיון מקדמי בעתירה (לפני כב' השופט ע' פוגלמן) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, לעותרת (ולרכבה ) יינתן היתר כניסה לכל מחסום, למעט מחסום חירום במהלך פעילות מבצעית מוגבלת בזמן. ההיתר יוגבל לתקופה של חצי שנה ויחודש מעת לעת למשך אותו פרק זמן ללא צורך בהתייצבות של העותרת. עוד הסכימו הצדדים כי ככל שמשיקולים מבצעיים תידרש הגבלת פרק הזמן של ההיתר יהיה רשאי המפקד הצבאי לשקול הגבלתו לפרק זמן של שלושה חודשים. על יסוד ההסכמה נמחקה העתירה ביום 12.07.07. מכאן הבקשה שלפני לעניין הוצאות משפט. אציין עוד, כי בהמשך שונתה במקצת ההסכמה שלעיל (החלטת כב' השופט ע' פוגלמן מיום 20.1.08), אולם שינוי זה אינו מעניינה של הבקשה שלפני.

2.

לטענת העותרים העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש. נטען כי המשיב 1 (להלן: המשיב), שגה בהחלטתו שלא להעניק לעותרת היתר ביקור כמבוקש. למרות שהיתר הביקור הראשון נושא תאריך הקודם למועד הגשת העתירה (19.3.06), הוא נשלח לבא כוח העותרים רק ביום 23.03.06. בא כוח העותרים הודיע למשיב אודות כוונתו להגיש עתירה היה ובקשת העותרת לא תקבל מענה חיובי בתוך שבוע ימים, ולפיכך בחלוף 26 ימים מהיום בו הוגשה הבקשה ולא זכתה למענה הוגשה העתירה דנן. לא זו אף זו, גם לאחר שהוענק ההיתר, כך נטען, שגה המשיב כאשר קבע לו היקף מצומצם. אפילו כאשר שינה המשיב מעמדתו שלא להעניק היתר ביקור לעותרת, המשיך להחזיק בעמדה כי ההיתר צריך להיות תקף לשלושה חודשים בלבד, מותנה בבקשות חידוש, ומוגבל לזכות מעבר ללא כלי רכב ולמחסום ספציפי בלבד. רק בלחץ בית המשפט, כך נטען,

הושגה הסכמה כאמור במסגרתה הוענק לעותרת הסעד העונה לדרישותיה. על יסוד כל האמור מבקשים העותרים לפסוק לזכותם הוצאות.

3.

המשיבים סבורים כי דין הבקשה להידחות היות והסעד העיקרי בעתירה ניתן במנותק ממנה. אכן, העותרים פנו (ביום 20.208) לקצינת פניות הציבור בפיקוד המרכז וביקשו כי יינתן לעותרת היתר ביקור וביום 21.02.06 סורבה בקשתם. אולם, בעקבות פנייה נוספת של העותרים באמצעות בא כוחם, החליט מפקד פיקוד המרכז כי באופן עקרוני ניתן להיעתר לבקשה, אלא שלא ניתן היה להעניק את היתר הביקור באופן מיידי שכן המצב הביטחוני ששרר בשטחים באותה העת חייב קיומה של פעולה מבצעית רחבת היקף שנערכה ביום 26.02.06. לטענת המשיבים העברת תשובה חיובית לעותרים תוך הבהרת הסיבה לעיכוב במתן ההיתר לא היתה בת ביצוע נוכח טבעה של פעולה צבאית כאמור שקיומה חייב היה להישמר בסוד. העובדה כי בא כוח העותרים "קצב" למשיבים שבוע ימים להשיב לפנייתו איננה סבירה ואינה מתיישבת עם הוראות הדין החל בישראל (סעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט- 1958), פנייתה העיקרית של העותרת נענתה בחיוב לאחר כ-30 ימים בלבד, בלא קשר להגשת העתירה, ואף אושרה כאמור קודם לכן.

4.

לאחר עיון בחומר שהונח לפני ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה לחיוב בהוצאות, להידחות. שאלת המפתח בבקשה שלפני היא אם אכן העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. לעניין זה, עולה בבירור מן התצהיר שלתגובת המשיבים, כי ההחלטה להיעתר למבוקש בעתירה באופן עקרוני, באה בלא קשר לעתירה ואף קודם לה. במובן זה, לא ביססו העותרים את הקשר הסיבתי הנדרש. ודוק: יתכנו נסיבות בהן גם במצב זה יהא חיוב על המשיבים בהוצאות, וזאת כאשר עצם הגשת העתירה נתבקש והיה מוצדק שכן הביא לקבלת תשובה מן הרשות לפניה מוקדמת בנדון. אלא, שאין אלו הנסיבות שלפני. התשובה לעותרים התמהמה אמנם מיום 21.2.06 ועד 19.3.06 (ואף עד ליום 26.3.06, מועד בו הגיעה לידי העותרים). עם זאת, אין בעיכוב זה בנסיבות העניין בכדי להוביל למסקנה כי הגשת העתירה היא שהביאה למתן התשובה, מה גם שזו הועברה לידי העותרים כאמור אף בלא קשר להגשת העתירה. מכאן, שלא נמצא במקרה זה בסיס לחיוב המשיבים בהוצאות. ער אני לטענות הנוספות של העותרים לעניין הפער בין ההיתר שניתן לבסוף לבין ההיתר שניתן מלכתחילה, אולם נוכח העובדה כי מ דובר בהליך שנסתיים על פי הסכם בין בעלי הדין שעל פי הצעת בית המשפט, ובאין נתון נוסף, לא מצאתי עילה לחיוב המשיבים בהוצאות העותרת בנדון.

5.

התוצאה היא כי דין הבקשה להידחות.