בג"ץ 2501/18 פלוני נ. רשות המיסים

1.

העתירה דנן נמחקה ביום 19.5.2019 לבקשת העותר. בפסק-הדין נקבע כי העותר רשאי להגיש בקשה מנומקת לפסיקת הוצאות. בקשה זו אכן הוגשה והיא מונחת לפניי ביחד עם תשובת המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) המתנגדים לה.

2.

רקע הדברים הרלוונטי הינו כדלקמן: בחודש אוקטובר 2015 הגיש העותר ערעור למשיבה 2, ועדת הערר הרפואית של מס הכנסה (להלן: הוועדה הרפואית ), על החלטה שנתקבלה בעניינו על ידי המשיבה 1, במסגרת בקשה לפטור ממס הכנסה.

בחודש דצמבר 2016 הכריעה הוועדה הרפואית בערעור. העותר לא השלים עם ההחלטה והגיש עליה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. ביום 22.5.2017 ניתן על ידי בית הדין האזורי תוקף של פסק-דין (להלן: פסק-הדין ) להסכמות הצדדים שלפיהן יובאו סוגיות מסוימות הנוגעות לעניינו של העותר לדיון מחודש בפני הוועדה הרפואית. לאחר מתן פסק-הדין פנה העותר למשיבים לשם בירור מועד כינוס הוועדה (פניות מתאריכים 21.8.2017; 4.9.2017; 16.10.2017; 9.1.2018). פניות אלה לא נענו על ידי המשיבים. על רקע זה, ביום 25.3.2018 הוגשה העתירה שבכותרת ובמסגרתה נתבקש צו-על-תנאי אשר יורה למשיבים לכנס את הוועדה הרפואית לדון בעניינו של העותר, בהתאם לפסק-הדין שניתן בבית הדין האיזורי לעבודה. העותר לא הסתפק בסעד זה והוסיף ועתר לביטול פסק-הדין שניתן על ידי בית הדין האיזורי (לטענתו פסק-הדין ניתן בחוסר סמכות), וכן העלה העותר בעתירה טענות שונות מתחום הרפואה הנוגעות לקביעות הוועדה הרפואית לגופן. ביום 22.4.2018 הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה, ובמסגרתה טענו כי דין העתירה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי. בנוסף ציינו המשיבים כי מועד כינוס הוועדה הרפואית בעניינו של העותר נקבע ליום 31.5.2018. בהחלטתו מיום 24.4.2018 הורה כב' השופט א' שהם לעותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו. ביום 1.5.2018 הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה, ובד בבד עתר לפסיקת הוצאות.

3.

טענתו המרכזית של העותר בבקשה לפסיקת הוצאות היא כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת בשים לב לכך שהמשיבים לא פעלו בהתאם לפסק-הדין במשך למעלה מעשרה חודשים במובן זה שלא פעלו לכינוס הוועדה הרפואית חרף ההסכמה שקיבלה כאמור תוקף של פסק-דין בבית הדין האיזורי לעבודה. לטענתו, הדיון בפני הוועדה הרפואית אכן נקבע בסופו של דבר אולם הדבר נעשה רק לאחר הגשת העתירה ובעקבותיה. המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות וטוענים, בין היתר, כי פניותיו הנזכרות לעיל של העותר - בבקשה לכינוס הוועדה הרפואית - כלל לא התקבלו ברשות המיסים.

4.

בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאות של עותר שחזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת עתירתו; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, קרי האם היא זו אשר הניעה את הרשות להעניק לעותר את הסעד שהתבקש בעתירה או את עיקרו (ראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)). במקרה דנן באתי לכלל מסקנה כי קמה הצדקה לפסוק הוצאות לטובת העותר, אך בסכום מתון.

כפי שצוין לעיל, בטרם הגשת העתירה שיגר העותר למשיבים ארבע פניות שונות שבמסגרתן ביקש לברר מתי תתכנס הוועדה הרפואית לדון בעניינו וזאת בעקבות ההסכמה שגובשה בהקשר זה בבית הדין האיזורי לעבודה אשר קיבלה תוקף של פסק-דין. אין מחלוקת כי אף לא אחת מפניות אלה נענו על ידי המשיבים ועל רקע זה לא בכדי ציינו המשיבים בתגובתם המקדמית לעתירה כי נגרם בענייננו "עיכוב מצער" בזימון הוועדה הרפואית. יצוין כי לצד טענתם של המשיבים כי פניות העותר כלל לא נתקבלו ברשות המיסים נמנעו המשיבים מלהתייחס לאישורי המשלוח בפקס שצירף העותר לעתירתו. יובהר, לצד זאת, כי אפילו אניח לטובת המשיבים כי פניותיו של העותר כלל לא התקבלו ברשות המיסים, הרי שעדיין מצופה היה מהמשיבים לפעול לכינוס הוועדה בסמוך למתן פסק-הדין ובטרם הוגשה העתירה שבכותרת. אוסיף כי מקובלת עליי עמדת המשיבים כי העותר העלה בעתירתו שלל טענות שאינן נוגעות למועד כינוס הוועדה ועל פני הדברים ספק אם טענותיו הנוספות של העותר מגלות לכאורה עילת התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק (ולנתון זה יש ליתן משקל בעת קביעת שיעור ההוצאות). עם זאת, משלא נשללה טענת העותר כי מועד הדיון בפניי הוועדה הרפואית נקבע רק לאחר הגשת העתירה ורק בעקבותיה, ובשל טעם זה בלבד, סבורני כאמור כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו ולו בשיעור מתון.

בהינתן האמור לעיל ולאחר בחינת מכלול נסיבות העניין ראיתי להורות כי המשיבים 2-1 יישאו בהוצאות העותר בסך 4,000 ש"ח.