בג"ץ 2501/20אפרם אווט נ. שרות בתי הסוהר

העותר, אזרח אריתריאה שנכנס לישראל שלא כדין ומוגדר כ"מסתנן" לפי חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, נושא בעונש מאסר פלילי. לפני מועד השחרור המנהלי המשוער, הובא העותר לפני ממונה ביקורת גבולות שהחליט על החזקתו במשמורת לאחר שיסיים לרצות את עונש המאסר הפלילי – וזאת בגדר סמכותו לפי סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ). בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין ) המקיים ביקורת על החלטות הממונה על ביקורת גבולות, החליט לשחרר את העותר ממשמורת לאלתר (בתנאים שנקבעו).

מכאן לכאן הסתבר כי לא התמלאו התנאים לשחרורו של העותר ממאסרו הפלילי. באת כוח העותר פנתה למשיב בבקשה לשחרר את העותר ממאסרו, בהינתן החלטת בית הדין, אולם המשיב לא ראה להיעתר לבקשה בנסיבות בהן העותר נושא במאסר פלילי כדין.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה נטען כי המשיב מסרב למלא אחר החלטה של בית הדין. לאחר ששקלנו את טיעוני העותר בכתב ובעל פה, לא מצאנו עילה להתערבותנו. בית הדין קיים ביקורת שיפוטית על ההליך המנהלי בעניינו של העותר בגדר הוראות חוק הכניסה לישראל והחליט לשחררו ממשמורת כמפורט לעיל. לא הייתה שום קביעה ושום יומרה מצידו ליתן הוראה בנושא קיצור מאסרו הפלילי של העותר. ממילא על העותר לסיים לרצות את עונש המאסר הפלילי ועם סיומו ישוחרר ולא יועבר למשמורת מכוח צו ממונה ביקורת גבולות, כפי שהחליט בית הדין.

הואיל והעותר נושא בעונש מאסר כדין, אין כאמור עילה לעתירה ליתן צו הביאס קורפוס המבוססת על הטענה כי מאסרו של העותר הוא בלתי חוקי.

העתירה נדחית אפוא.