בג"ץ 2509/03 עו"ד שמואל גרוסמן נ. ויקטור קריספל

1.לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בבדיקת כשרותן על-פי דין של הוצאות כספים שביצע המשיב מס' 1 מקופת המשיבה מס' 2, המועצה המקומית אלעד (להלן: המועצה), כאשר חלק מן ההוצאות היו לטובת המשיב 5. בעתירה דנן, בקשו העותרים – שהם נושאי תפקיד במועצה - להורות למשיבים 3 ו-4, הממונה על המחוז ושר הפנים (בהתאמה), להפעיל את סמכותם על-פי דין ולהורות למשיב 1 להשיב מכיסו את הכספים שהוצאו מקופת המועצה. במהלך הדיונים בבית משפט זה מונה על-ידי המשיב 4 רואה-חשבון לבדיקת הסכומים שיש להשיב למועצה. בעקבות הדו"ח שהוצא חייב המשיב 4 את המשיב 1 להשיב סכום מסויים לקופת המועצה וחייב את גזבר המועצה להשיב סכום נוסף לקופת המועצה, זאת בגין הסכומים ששולמו למשיב 5. בנוסף, מונה מהנדס לבדיקת יתר הסכומים שהוצאו תוך חריגה מהתקציב. עקב התייתרות העתירה נוכח קבלת הסעד המבוקש ועקב הסכמת הצדדים, החליטה כבוד השופטת ד' ביניש ביום 8.1.06 על מחיקת העתירה. נותרה בקשת העותרים לחייב את המשיבים 2-4 בהוצאותיהם.

2.העותרים טוענים כי פניותיהם הרבות למשיבים לבדיקת הוצאות הכספים שלעיל הושבו ריקם, כך שרק הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד המבוקש. העותרים טוענים כי בעת פסיקת ההוצאות יש להביא בחשבון את העובדה שהעתירה הוגשה מתוך אחריות ציבורית ולא לשם רווחה אישית, כשהעותרים נושאים לבדם בסיכוני דחיית העתירה. יש להביא בחשבון בנוסף, לטענתם, את עלות שעות העבודה הרבות שהושקעו בפניות החוזרות ונשנות למשיבים, וכן את העובדה שכתוצאה מהגשת העתירה עתידים המשיבה 2 באופן ישיר והמשיבים 3-4 באופן עקיף להיות נשכרים במליוני שקלים שיושבו להם. לטענת העותרים, יש למנוע באמצעות פסיקת הוצאות את התעשרות המשיבים 2-4 שלא כדין, שכן המשיבים 2-4 נמנעו בזכות עתירת העותרים ממימון שירותים משפטיים לצורך השבת הכספים לקופת המועצה.

3.המשיבים כולם מתנגדים בתגובותיהם לבקשה. המשיבה 2 (המועצה) טוענת כי העתירה כולה מכוונת כנגד המשיבים 3 ו-4, שכן הם בעלי הסמכות להעניק את הסעד שהתבקש, ולכן מלכתחילה לא היה מקום לצרפה כמשיבה. כנגדה לא התבקש כל סעד מהותי, והיא הודיעה בראשית ההליך כי תסכים להפעלת כל סמכות מצד המשיב 4. לכן לטענתה אין לחייבה בהוצאות העותרים. המשיב 1 טוען כי כל טענות המועצה יפות גם לגביו. זאת ועוד, לטענת המשיב 1 העתירה המקורית הוגשה כנגד המשיבים 3 ו-4, ואילו כנגדו לא רק שלא התבקש שום סעד אלא שלא היה ביכולתו לפעול למימוש הסעד הנתון לסמכות המשיבים 3 ו-4. לטענת המשיב 1, מאחר ולא טען כנגד העתירה ולא התנגד לביצוע הליך הבדיקה המבוקש בעניינו, הגשת העתירה כנגדו היתה מיותרת. המשיב 1 טוען בנוסף כי לאור העובדה שבעקבות העתירה הוטל עליו חיוב אישי בגין הוצאות הכספים נשוא ההליך שבכותרת ולאור כל האמור לעיל, אין לפסוק כנגדו הוצאות תחת המשיבים 3 ו-4, שכנגדם התבקש הסעד בהליך שבכותרת. המשיבים 3 ו-4 טוענים בתגובתם כי פעולותיהם להשגת הסעד המבוקש לעותרים התעכבו הן משום שנוהל החיוב האישי הינו נוהל חדש ונדרש זמן רב לבדיקתו והפעלתו, והן משום ששר הפנים התחלף ולשר החדש נדרש זמן ללמידת הנושא טרם קיבל את ההחלטה בנדון. באופן עקרוני מותירים המשיבים 3 ו-4 את ההחלטה לעניין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, אך טוענים שלאור הטלת החיוב האישי על המשיב 1, הרי שאם ייפסקו הוצאות ראוי שהמשיב 1 ישא בהן.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. אין חולק כי הסעד המבוקש כנגד משיבים 3-4 נתקבל במובן זה שאכן נפתח בירור לעניין ההוצאות שהוצאו על ידי משיב מס' 1 והוא חויב בהשבתן. ברור מן החומר שלפני כי העותרים מיצו את ההלכים במספר רב של התכתבויות עם משיבים 3-4 לפני הגשת העתירה ומשלא זכו למענה, עתרו לבית משפט זה. גם אם מדובר כטענת משיבים 3-4 בנוהל חדש שהופעל לראשונה, הרי שמסתברת בעיני המסקנה כי העתירה לבית משפט זה הביאה להפעלת הנוהל ולמצער לזירוז הטיפול במסגרת הנוהל ויש אפוא לקבוע כי נתקיימו התנאים לחיוב משיבים 3-4 בהוצאות העותרים הן נוכח ההצדקה להגשת העתירה והן נוכח קיומו של קשר סיבתי מספיק בין העתירה לבין הסעד.

בכל הנוגע למשיבה מס' 2 הרי שלא מצאתי מקום לחיובה בהוצאות העותרים. הסעד שנתבקש בעתירה לא כוון מלכתחילה כנגד משיבה מס' 2 אלא כנגד משיבים 3-4 סביב הטענה כי אלו אינם עושים שימוש בסמכותם. מטעם זה גם לא מצאתי מקום לחיוב ישיר של משיב מס' 1 בהוצאות העותרים. פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה בגדר זה, אינם סנקציה עונשית ואין מטרתם להוות פרס לעתירה שנתבררה כמוצדקת לגופה. משעה שלא נתבקש סעד כנגד משיבים 1-2, אין מקום לחייבם בהוצאות הנוגעות לעצם הגשת העתירה. אמת, תתכנה נסיבות בהן למרות שלא נתבקש סעד כנגד משיב יחויב הוא בהוצאות משפט של העותרים וזאת בשל אופן ניהול ההליך על ידו. אולם בנסיבות המקרה לא נמצאה הצדקה לכך שכן משיב 1-2 התנגדו אמנם לעתירה אולם ציינו בתגובתם לה (מיום 15.5.03) כי "אנו מקבלים על עצמנו כל החלטה שתתקבל בעניין זה על ידי משיבים 3-4 ונשתף פעולה ככל שיידרש עם הבדיקה שתיערך, אם יוחלט לערוך אותה".

5.לבסוף, לא מצאתי מקום ליתן הוראה במסגרת הליך זה לעניין חיובו של משיב מס' 1 בהוצאות בהן חויבו משיבים 3-4. אכן, הליך פסיקת הוצאות המשפט ושכר הטרחה עניינו בבעלי הדין הרלבנטיים לעניין זה (השוו בג"ץ 8060/03 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם). גם אם יתכנו מצבים בהם בית המשפט ימצא לנכון להטיל הוצאות על צד ג' שלא היה צד להליך עצמו (השוו Dymocks Franchise Systems (NSW) Pty. Ltd v. Todd and others , [2005] 4 All ER 195 ) הרי שספק בעיני אם יש מקום להרחבה נוספת של הסמכות, תוך הכרה בסמכות לחיוב צד ג' בהוצאות של בעל הדין שחויב בהן, להבדיל מחיוב ישיר של צד ג' בהוצאות של הזוכה. גם אם יש לראות בבקשה לחיוב בהוצאות משפט משום "הליך נספח" להליך עיקרי, ספק בעיני אם יש לאפשר במסגרתו – ולהבדיל מהליך נפרד - הודעת צד ג' הקשורה לחיוב צד שלישי בהוצאות שחויב בהם בעל דין בהליך. מכל מקום איני מוצא מקום לקבוע מסמרות בעניין זה בהליך שלפני ולו מן הטעם שגם לגופו של עניין עולה מן החומר שלפני כי משיב מס' 1 לא התנגד לעריכת הבדיקה והבירור שנתבקש מלכתחילה מן המשיבים 3-4, ועל כן לצרכי ההליך שלפני לא מצאתי מקום לחייב את משיב מס' 1 בהוצאות המוטלות על המשיבים 3-4.

6.המסקנה היא אפוא כי נתקיימו התנאים לחיוב משיבים 3-4 בהוצאות העותרים. אשר לשיעורן של הוצאות אלו, הרי שיש לקחת בחשבון את העובדה שההליך נסתיים בלא צורך בקיום דיון ותוך מאמץ של משיבים 3-4 לקדם את העניין. העותרים יוצגו על ידי עותר מס' 1 שהוא עורך דין ומכאן שיש להניח כי לא שולם שכר טרחה בהליך זה ומכל מקום לא הובאו ראיות בנדון. עוד שיקולים הרלבנטיים לעניין בנסיבות המקרה הם הליך הבדיקה המורכב יחסית שנעשה בעניינו של משיב מס' 1 והמסקנות שהוסקו מכך. בה בעת יש ליתן משקל לתכתובות הרבות מטעם העותרים קודם העתירה, להתמשכות הטיפול בעתירה עד לקבלת הסעד ולכתבי בית הדין שהוגשו. בשים לב לכלל הנסיבות שלעיל, יועמד חיובם של המשיבים 3-4 בהוצאות העותרים בסך של 10,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.