בג"ץ 2510/06 עימד ג'בר נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בבקשת העותרים כי המשיב 1 יורה על שחרור מקרקעין מסויימים (להלן: הנכס) באבו גוש לטובת העותרים. זאת, מאחר ואבותיהם המנוחים (להלן: המנוחים) היו רשומים בלשכת רישום המקרקעין כבעלי הנכס לפני קום המדינה. העותרים טענו כי בשנת 1948 יצאו המנוחים את הארץ עקב מלחמת השחרור, תוך הבטחת מוסדות השלטון כי יוכלו לחזור לבתיהם בתום המלחמה. הנכס הוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים אשר העבירו לרשות הפיתוח. המנוחים שבו להחזיק בנכס ואף לשלם בגינו את כל המיסים הנדרשים מיד כשחזרו לארץ, בשנת 1967. ביום 12.6.02 פנו העותרים לראשונה אל מחלקת הרישום במינהל מקרקעי ישראל בבקשה לשחרור הנכס והחזרתו לעותרים, והופנו על-ידה אל המשיב 1. ביום 22.10.03 התקבלו אצל המשיב 1 הבקשה הפורמאלית לשחרור הנכס בצירוף כל החומר הרלוונטי הנדרש בעניינם של העותרים. נמסר לעותרים כי בקשתם הועברה לטיפול המשיב 4, אשר יודיע להם עם קבלת החלטת המשיבה 2, הועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, בעניינם. העותרים טענו כי במשך שנתיים וחצי לא התקבלה החלטה בבקשתם על אף פניותיהם הרבות. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 20.3.06. לאחר הגשת העתירה הודיעו המשיבים לבית משפט זה כי המשיבה 2 תדון בבקשת העותרים ותיתן החלטה בעניינם בתוך שלושה חודשים. ביום 6.11.06 המליצה המשיבה 2 להיענות לבקשת העותרים ולשחרר את הנכס, והמשיב 1 אימץ החלטה זו. לפיכך התייתרה העתירה ונמחקה בהחלטתי מיום

27.11.06. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי במשך שנתיים וחצי מיום הגשת בקשתם לשחרור הנכס אל המשיב 1 ועד הגשת העתירה לא ניתנה החלטה בעניינם. זאת, על אף פניותיהם החוזרות ונשנות אל המשיב 1 בבקשה לזירוז הטיפול. לפיכך לא עמדה לפניהם ברירה אלא לפנות לבית משפט זה. העותרים מציינים כי הגשת העתירה דנן, שהייתה מתייתרת אלמלא מחדלי המשיבים, הייתה כרוכה בהשקעת ממון רב, ואין זה מן הראוי כי יצאו ניזוקים בשל הצורך החיוני בהגשת העתירה. לאור כל זאת העותרים טוענים כי על המשיבים לשאת בהוצאותיהם בגין עתירה זו. המשיבים בתגובתם משאירים את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית משפט זה. עם זאת מציינים הם, כי עם הגשת העתירה פעלו ועשו כל שנדרש לצורך הטיפול בעניינם של העותרים. לפיכך הודיעו כי המשיבה 2 תתכנס ותדון בבקשת העותרים, ומשניתנה המלצתה להיענות לבקשה, היא אומצה על ידי המשיב 1.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. מן החומר שבתיק עולה כי אכן פעלו העותרים במשך זמן רב מאז הוגשה בקשתם לשחרור הנכס על מנת שתתקבל החלטה בעניינם, אך לא נענו. בנסיבות העניין, ובפרט נוכח הזמן הרב שחלף בו לא יכלו העותרים לממש את זכויותיהם בנכס, מצאתי כי נמצא צידוק בהגשת העתירה דנן, אשר הובילה להתכנסות המשיבה 2, מתן המלצתה בעניינם של העותרים, ובעקבותיה, החלטת המשיב 1 להיעתר לבקשה. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש לקחת בחשבון את פעולותיהם של המשיב לשם מתן פתרון מהיר לעתירה בלא צורך בקיום דיון. במקביל, העותרים לא פירטו את הוצאותיהם, ואין די בטענה לפיה מדובר ב"ממון רב". בשקלול כלל הנסיבות ולאחר עיון בעתירה עצמה, יחובו המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 7,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.