בג"ץ 2529/10 אבראהים עאדי עלי אחמד נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת, אשר נמחקה בהסכמת הצדדים.

עניינה של העתירה (שהוגשה בשנת 2010) בפעולות שננקטו לפינויים של העותרים מחלקת אדמה שבה הם מקיימים, לדבריהם, עבודה חקלאית במשך שנים ארוכות. העותרים הלינו על כך ששוגרה להם התראה לפי צו מס' 1472 בדבר מקרקעין (סילוק פולשים), זאת להבדיל מהליך לפי צו מס' 59 בדבר הרכוש הממשלתי הנטוש, המאפשר הגשת ערר וקיום הליך הוגן להוכחת הזכויות במקרקעין. העותרים טענו לקיומה של "פרקטיקה פסולה" של שימוש בצו 1472, הגורמת פגיעה ניכרת בזכויות הפרט ומנוגדת לדין.

עם הגשת העתירה ניתן צו ארעי שאסר על ביצוע הוראת הפינוי שניתנה לעותרים, ונקבע כי המשיבים יגישו תגובה מקדמית. בהחלטה נוספת נקבע (על-פי בקשה מוסכמת) כי תוגש עתירה מתוקנת הכוללת עותר נוסף. ביום 7.11.2011 – לאחר שהמועד להגשת התגובה המקדמית הוארך כמה פעמים – ביקשו המשיבים כי התיק ייקבע לדיון לפני הרכב, וכי תוגש תגובה משלימה עובד למועד הדיון. בית המשפט נעתר לבקשה ואכן נקבע מועד לדיון. המועד נדחה בהסכמת הצדדים ולבסוף, ביום 8.4.2013, הודיעו הצדדים כי באו לכלל הסכמה שלפיה העותרים יוכלו לנקוט הליכי ערר לפי צו מס' 59, כאילו נמסרה להם מלכתחילה התראה לפי צו זה. עוד הוסכם כי יועבר לעותרים החומר העומד בבסיס ההתראה, וכי הערר יוגש תוך 45 ימים ממועד מסירת החומר. הסכמה זו – כך הודגש – נעשתה בלי להכריע בסוגיות העקרוניות שהועלו בעתירה.

לאור הודעת הצדדים ניתן ביום 14.4.2013 פסק-דין בדבר מחיקת העתירה והשבת האגרה (בניכוי). נותרה לבירור שאלת ההוצאות, ובה אכריע כעת.

עיינתי בבקשת העותרים וכן בתגובת המשיבים, ובאתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסיקת הוצאות בהליך זה בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה (ראו בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994)). בהקשר זה אציין כי המשיבים לא טענו, ואינם טוענים היום, כי הגשת העתירה לקתה בשיהוי או להבדיל באי-מיצוי הליכים. כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי במסגרת הסכמת הצדדים קיבלו העותרים את עיקר הסעדים שביקשו, ואין טענה כי תוצאה זו הייתה מושגת אף אלמלא הוגש ההליך המשפטי. ער אני כמובן לכך שהעתירה לא התבררה לגופה, ואף לא התקיים בה דיון (בהודעה בדבר מחיקת העתירה אף הודגש כי אין בהסדר המוסכם משום הכרעה בשאלות העקרוניות וכי כל צד שומר על טענותיו). עם זאת, נתון זה אין בו כדי לאיין במקרה זה את עצם הזכאות להוצאות, זאת בנסיבות שבהן הגשת העתירה קידמה בפועל את עניינים של העותרים, ועיקר הסעדים ניתנו הלכה למעשה (ראו גם בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים

(21.4.2010)).

לעניין שיעור ההוצאות שראוי לפסוק במקרה זה, אציין כי העותרים מפרטים הוצאות מסוימות הקשורות בהוכחת זכויותיהם במקרקעין נשוא העתירה. בהקשר זה מפרטים העותרים הוצאות בגין רכישת תצלומי אויר, הזמנת חוות-דעת מומחה, עריכת מפת מדידה ופענוח תצלומי אויר. עם זאת, על פניו יש ממש בטענת המשיבים כי ממילא העתירה נועדה לאפשר לעותרים להציג את מלוא הראיות והמסמכים הנוגעים לזכויותיהם באדמה (לרבות חוות-דעת מומחה ותצלומי אויר) לפני ועדת העררים, ועתה – לאור ההסדר המוסכם – הם יוכלו לעשות כן. עוד אציין כי לא הוצגו פירוט ותיעוד לעניין שכר טרחת עורכי-הדין.

לאור האמור, ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות לרבות היקף ההתדיינות והעובדה שההליך הסתיים ללא דיון לפני הרכב וללא בירור והכרעה בשאלות העקרוניות שבמחלוקת, מצאתי לנכון לחייב את המשיבים בתשלום סכום של 8,000 ₪, בגין הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.