בג"ץ 253/97בנק לאומי לישראל בע"מ נ. גן חיים מושב עובדים להתיישבות שיתופ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה.פ. 841/96, 842/96 (כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז) אשר דחה בקשה לביטול פסק משקם שמספרו 8/18/9 (המשקם עו"ד אליהו בן ישראל; להלן: החלטת המשקם), לפי סעיף 29 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן: "חוק ההסדרים").

2.עניינה של בקשה זו הוא היחס בין "הסדר רביד" לחוק ההסדרים. ההסדר שכונה "הסדר רביד" הוא אחד ההסדרים שנעשו בשנות ה- 80 במטרה לפתור את המשבר הכלכלי בו היה שרוי המגזר החקלאי. הוא עוגן בהסכם משנת 1988 בין הממשלה לבין הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וארבעה בנקים, ביניהם הבנק-המבקש וכן יתר הנושים המצוינים בבקשה. הסדר זה בא לפרוס את חובות המשק המושבי ולמחוק סכומים מסוימים, ועל פיו יומחה לבנקים חובם של המושבים לארגוני הקניות (סעיף 13 ל"הסדר רביד", מצוטט בהחלטת המשקם עמ' 3). המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") אף היא הצטרפה להסדר רביד. יש להבהיר, כי המבקש לא היה מלכתחילה נושה של האגודה-המשיבה, אלא היחסים החוזיים ביניהם נוצרו במסגרת חתימה על הסדר רביד שהוא הסדר כולל, כאמור, של יחסי חייב-נושה בין המשיבה, ארגון הקניות, והמבקש. על אף החתימה על ההסדר, לא קיים המבקש את חלקו ולא מחק את חוב המשיבה שהומחה לו, בשל הטענה כי לא כל החברים במשיבה מילאו אחר הוראות ההסדר, על פיהן כל חבר צריך היה לשאת כלפי המבקש בחלקו בחוב המשיבה. בנקים-נושים אחרים מילאו את חלקם בהסדר, בין באופן מלא ובין באופן חלקי. לאחר שכשלו "הסדר רביד" והסדרים דומים אחרים, ולעתים אף החריפו את המשבר, נחקק בשנת 1992 חוק ההסדרים אשר בא לשקם את המגזר החקלאי בהסדר כולל.

3.משנחקק חוק ההסדרים נדרש המשקם להסדרת היחסים בין המבקש למשיבה בשתי החלטות. החלטתו הראשונה היא מיום 9.12.93, ובה נקבע, כי על פי "הסדר רביד" אליו הצטרפה המשיבה, חוב חבריה ה"סרבנים" לא

הומחה לבנקים וכי המשיבה אחראית לו. המשיבה הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול החלטה זו, אך היא נדחתה. החלטתו השניה, נשוא בקשת רשות ערעור זו, היא מיום 26.3.96. בהחלטה זו נדרש המשקם לשתי טענות עיקריות של המבקש. האחת היא שאין למשקם סמכות לדון בעניין הנוגע ל"הסדר רביד", שכן אין בחוק ההסדרים הוראה מפורשת המעניקה לו סמכות לבצע מחיקת חוב על פי הסדר זה. השניה נוגעת לסמכות ההפחתה של המשקם ולפיה, אין למשקם סמכות בעניין, משום ש"הסדר רביד" העניק למשיבה מחיקות בסך העולה על הסמכות שהוקנתה למשקם על פי חוק ההסדרים. המשקם, בהתייחסו לטענה הראשונה, קבע כי יש לו סמכות לדון בעניין לרבות סמכות לפרש הסדר דוגמת "הסדר רביד". נימוקיו היו: ראשית, המבקש, בהיותו צד להליך הראשון, לא התנגד לסמכות המשקם ולכן כעת הוא מנוע מלעשות כן. שנית, חוק ההסדרים חל על חובות המשיבה והארגון ולא ניתן לקבוע את היקפם של החובות האמורים מבלי להתחשב ב"הסדר רביד". שלישית, בשורת החלטות של משקמים שונים נדחו טענות כגון זו של המבקש. גם את הטענה השניה דחה המשקם ממספר נימוקים. בין היתר, קבע, כי הסכם רביד מבוסס על הסכמה שהושגה על דעת הנושים ושקביעת המשקם שיש לכבדו אינה על סמך סעיף 15 לחוק ההסדרים, אלא על פי דיני החוזים ועקרון תום הלב בכללם. בנוסף קבע המשקם, כי ניתן לחייב את הצדדים לבצע את מרכיבי "הסדר רביד" שלא בוצעו וכי על המשיב לעשות כן ולמחוק את הסכומים שהוסכם על מחיקתם. קביעה נוספת של המשקם, אשר רלבנטית לעניין זה, היא כי המחיקות שבוצעו ושיבוצעו יובאו בחשבון לצורך קביעת ההפחתות שהמשיבה תהיה זכאית להן על פי חוק ההסדרים.

4.המבקש ואחרים הגישו בקשות שאוחדו לביטול פסק המשקם לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הבקשות נסמכו על סעיף 28 לחוק ההסדרים מטעמים של חריגה מסמכות ו"טעות גלויה על פני הפסק". בהחלטה מיום 14.11.96 נדחו בקשות אלה. בית המשפט המחוזי קבע, לעניין הטענה בדבר חוסר סמכות המשקם, כי לאור הוראות חוק ההסדרים המתייחסות לקביעת החוב הבסיסי על פי החוק (סעיף 15 וסעיף 1 המגדיר "חוב בסיסי") ולחישוב סכום החוב שיש למחוק (סעיף 22 לחוק), ברור כי על המשקם להתייחס לכל חיוב רלוונטי אשר חל ומכאן שלצורך דיון בחוק ההסדרים קונה המשקם סמכות להביא בחשבון את "הסדר רביד" על כל הכרוך בו. יש לפרש את חוק ההסדרים כך שייווצר רצף הגיוני וקוהרנטי בהסדר החובות. ביחס לטענה לפיה נפלה בפסק המשקם טעות גלויה, קובע בית המשפט המחוזי, כי עקרון היסוד בדבר כיבוד חוזים, האינטרס הציבורי שביסוד "הסדר רביד" והתכלית החקיקתית של חוק ההסדרים תומכים במסקנת המשקם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי השאלה כיצד יישם את הוראת סעיף 22 לחוק ההסדרים העוסקת בהפחתות לאחר קביעת החוב הבסיסי עדיין לא התעוררה, באשר המשקם עדיין לא קבע קביעה כזו.

5.בבקשה המונחת בפני טוען המבקש מספר טענות לעניין סמכות המשקם והיחס בין "הסדר רביד" לחוק ההסדרים: ראשית , הוא טוען, כי המשקם חרג מסמכותו בהרחיבו אותה אל מעבר למוקנה לו בחוק, שכן למעשה אישר בהחלטתו הפחתה העולה על ההפחתות הקבועות בחוק (זאת משום שהסכם רביד לבדו הסדיר יותר מ30%- מהחוב ועל אחת כמה וכמה אם יתווספו לכך הפחתות לפי סעיף 15 לחוק). שנית , אין המשקם רשאי למחוק חוב על סמך עקרון של כיבוד התחייבויות, אלא רק על פי הסמכות שהוקנתה לו בחוק. ושלישית , חוק ההסדרים ביטל מן העולם את ההסדרים שקדמו לו. המבקש מוסיף כי הוראת סעיף 22 לחוק ההסדרים כלל אינה רלוונטית שכן היא נוגעת ליישום הוראות החוק כאשר בעבר היתה מחיקת חוב ואין היא מקנה סמכות אכיפה של הסדר עבר. עוד טוען המבקש, כי הנימוק בדבר כיבוד הסכמים אינו מחייב את העדפת "הסדר רביד" דווקא, שכן חוק ההסדרים עצמו רצוף התערבויות ביחסים החוזיים שבין החייבים לנושיהם. המבקש מסביר, כי לטענות אלו חשיבות ציבורית החורגת מהסכסוך שבין הצדדים, שכן לראשונה עולה השאלה ביחס להיקף סמכות המשקם לתת הפחתות שמעבר למסגרת הסמכות שניתנה לו בחוק ולמעשה מדובר בהתנגשות בין מחילות ומחיקות שלפי הסדר רביד לבין אלו שעל פי הוראות חוק ההסדרים.

6.בתגובת המשיבה היא מציבה את הטיעונים הבאים: ראשית , כל טענות המבקש המנסות להציג את הסוגיה כסבוכה נובעות מרצונו להתנער מ"הסדר רביד" אשר לא בוטל מעולם בכל דרך שהיא. המבקש עצמו טען במקרים אחרים, כאשר היה זה נוח לו, כי לא ניתן לבטל את תוצאות "הסדר רביד". שנית , אין יסוד לאבחנה שיצר המבקש בין פרשנות ההסדר לבין אכיפתו, שכן אם ההסכם תקף ממילא יש לצד זכות לדרוש את אכיפתו, מה עוד שקביעת המשקם ביחס לתוקפו של ההסדר הינה דקלרטיבית בלבד, לצורך קביעת חובה של המשיבה. שלישית , לעניין סמכות המשקם, הרי שלפי סעיף 11(א)(1) לחוק יש למשקם סמכות לקבוע את חובותיו של כל גורם חקלאי לנושים השונים. קביעת המשקם ביחס לתקפות ההסדר היוותה רק מעין החלטת ביניים. רביעית , סעיף 22 לחוק בא למנוע כפל הפחתה, אך אין זכר בחוק להוראה לפיה הפחתות העבר יבוטלו, אם הן גבוהות מאלו שניתנו על פי החוק. יתרה מכך, טוענת המשיבה, החוק מתייחס במפורש להסדרי עבר ומכאן שהוא מכיר ב"הסדר רביד" שהיה אחד מהם. לסיכום, חוק ההסדרים בא לשקם את המצב על בסיס ההסדרים הקודמים ולא יתכן שיטיל על החייב תשלומים שהופטר מהם קודם לכן. לעניין חשיבותה הציבורית של הסוגיה ומורכבותה, טוענת המשיבה שאין כאן חדש לעומת מקרים אחרים בהם ניתן תוקף ל"הסדר רביד" ויחודו של המקרה הוא באי שביעות רצונו של המבקש מן התוצאה אליה הגיע המשקם.

7.לאחר שעיינתי במסמכים המונחים בפני ובטענות הצדדים נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. זאת משום שלא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר דחה את הבקשה לביטול החלטת המשקם. עילות הפסילה לפסק משקם מפורטות בסעיף 28 לחוק והן מצומצמות ביותר, אף ביחס לרשימת העילות שמונה חוק הבוררות, התשכ"ח1968-. המבקש צמצם את טענותיו בפני בית המשפט המחוזי לשתיים בלבד והן טעות גלויה וחריגה מסמכות. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלו ולא מצא עילה לביטול הפסק. כעת מתמקדת טענת המבקש בחריגה מסמכות, וליתר דיוק, בכך שאין למשקם, לטענת המבקש, סמכות להתייחס ל"הסדר רביד" במסגרת הסדרת חובות המשיבה. זאת משום שסך ההפחתות על פי "הסדר רביד", במקרה הנדון, עולות על סך ההפחתות עליהן מוסמך להורות המשקם על פי סעיף 15 לחוק. על טענה זו של המבקש ענה בית המשפט המחוזי, ואיני מוצא מקום להתערב בכך, כי ישנו רצף בין ההסדרים שקדמו לחוק לבין הוראות החוק וכי אין ההסדרים הקודמים בטלים בעקבותיו. איני מוצא מקום להתערב גם בקביעת בית המשפט המחוזי כי המשקם נדרש למרכיבי "הסדר רביד" שלא בוצעו על מנת לחשב את סכום החוב ומכאן שאין לראות זאת כאילו נתן תוקף ל"הסדר רביד", אלא שהתייחס אליו בדרכו לקביעת גובה חובה של המשיבה, קביעה שהיא מהות סמכותו של המשקם על פי חוק ההסדרים.

8.מהטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה, כאמור, להידחות.

המבקש יישא בהוצאותיה של המשיבה מס' 1 בסכום כולל של 7,500 ש"ח.