פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2531/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
העותר:
דוד רוטנר
נ ג ד
המשיבים:
1. מנהל בתי הדין הרבניים
2. מנהל בתי המשפט
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד אלקנה בישיץ
בשם המשיבים:
עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
בראשית שנות האלפיים (תשס"ב) הגיש העותר תביעה נגד מר
אוריאל מלול (להלן
מלול
) בגין הפרת הסכם. מהמסמכים המעטים שצורפו לעתירה עולה, כי התביעה
התבררה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (ככל הנראה בהליך בוררות). מסתבר שהעותר
לא היה מרוצה מהכרעת בית הדין האזורי, שכן ערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול נדחה
ביום 14.1.07. עד כאן הרקע העובדתי המועט שניתן לדלות מהעתירה ונספחיה.
ב.
בעתירה מבקש העותר להורות למשיב 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יימנעו
בתי הדין הרבניים מדיון בתיקי ממונות, בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת
סימה אמיר
(בג"צ
8638/03
אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים
(טרם פורסם)). עוד מבקש העותר להורות למשיב 2 לבוא וליתן
טעם מדוע לא יימנעו בתי המשפט מדיון בבקשות לאשר פסקי דין אלה לפי חוק הבוררות,
תשכ"ח - 1968. בין היתר צורפו לעתירה ממצאי מבקר המדינה לגבי אי יישומה של
הלכת
סימה אמיר
, ונזכרה
חובתה של מערכת בתי המשפט שלא לתת ידה להפרה זו.
ג.
בתגובת המשיבים (מיום 1.5.09) נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף
ממספר טעמים שאלה עיקרם.
ראשית
, בגין העובדה שבעל דינו של העותר (ככל הנראה אותו מלול)
לא צורף כמשיב.
שנית
, בגין אי צירופם של מסמכים ואי גילוין של עובדות מהותיות בכל הנוגע
להתדיינות בין העותר והמשיב. לא למותר לציין, כי העותר לא ציין בעתירתו אם פסק
דינו של בית הדין הרבני בעניינו אכן הוגש לאישורו של בית המשפט המחוזי, והסתפק
בניסוח כוללני:
"'הזוכה' בפסק דין זה (הפסול) של בית הדין
הרבני, יבקש ברוב המקרים לאשרו כפסק בוררות בבית המשפט המחוזי" (סעיף 20
לעתירה).
ד.
שלישית
, נטען לקיומו של סעד חלופי. הוטעם, כי העותר נמנע מאמור אם טען בפני
בתי הדין (או בפני בית המשפט המחוזי) בסוגיית הסמכות - וככל שלא עשה זאת,
"הרי שאין לו להלין אלא על עצמו" (סעיף 5). עוד נטען, כי עקרון הכיבוד
ההדדי בין הערכאות מחייב, כי בטרם ידון בית משפט זה בשאלת הסמכות תינתן לבתי הדין
הזדמנות להכריע בעניינה - ולא כך נעשה במקרה דנן.
רביעית
, נטען כי מדובר בעתירה לסעד
כוללני (בג"צ 2581/91
סלחאת נ' ממשלת ישראל
, פ"ד מז(4) 837), ולהעדר נפגע קונקרטי שטענתו לפי
הלכת
סימה אמיר
נדחתה.
ולבסוף, נאמר כי ככל שלא יהיה די באלה לדחייה על הסף, יבקשו המשיבים "להשלים טיעונים
לגופו של עניין תוך 45 יום" (סעיף 14). בעקבות תגובת המדינה הגיש העותר (ביום
11.5.09) בקשה לצירוף מלול כמשיב בעתירה.
ה.
לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה, ואין היא מתאימה לבירור
הטענה בדבר יישומה של הלכת
סימה אמיר
- ככל שיש מקום לטענה זו.
ראשית
, העתירה אכן לוקה בפגמים הנזכרים
בתגובת המשיבים. היא נחזית להיות "עתירה ציבורית", אך ביסודה השגות
העותר על פסק דין שניתן לחובתו שלו בהליך שמהותו וגלגוליו לא פורטו בעתירה. חרף
ערפול זה, קשה שלא לקבל את הרושם שהעותר היה שותף להליך, ולא קל לשמוע מפיו את
טענת הסמכות. בהקשר דומה קבע בית משפט זה:
"אכן, בפרשת סימה אמיר נקבע כי ככלל אין בית
הדין מוסמך לדון בתביעות שעניינן הפרה מאוחרת, או פרשנות, של הסכם גירושין בענייני
רכוש. ברם, במקרה שלפנינו טענה זו לא הועלתה בפני בתי הדין בשתי הערכאות. בנסיבות
אלה, קשה להלום מצב בו השלימה העותרת עם פסק דינו של בית הדין האזורי שאימץ את
עמדתה - אך משהתקבל ערעור המשיב, מעוררת היא טענת חוסר סמכות" (בג"צ
3213/07
פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול
(לא
פורסם)).
גם הטענות כלפי משיב 2 אינן
יכולות להישמע, שעה שכלל לא נטען שפסק דינו של בית הדין הרבני הוגש לאישור בתי
המשפט. ככל שפסק הדין יוגש לבית המשפט המחוזי (לפי חוק הבוררות) יוכל העותר להעלות
את השגותיו בפניו. ולבסוף, עתירה כוללנית, שנמעניה הם הגורמים המינהליים של מערכות
המשפט, אינה יכולה להוות תחליף לטיעון סדור בפני הערכאה השיפוטית הרלבנטית.
ו.
שנית
, אף שדי בטענות המשיבים כדי לדחות את העתירה על הסף, נוסיף טעם
מהותי. כאמור, העותר לא צירף לעתירתו את התשתית העובדתית הנדרשת כדי לדון בה. ברם,
עיון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מעלה, כי "התביעה הנ"ל הועברה
לבית הדין הרבני ביום ח' בתמוז תשס"ב" - קרי,
שנים
בטרם מתן פסק הדין בפרשת
סימה אמיר
(ביום
6.4.06). פסק הדין בבית הדין הרבני האזורי, ניתן - כעולה מחוות דעת נשיא בית הדין
הרבני הגדול, הרב עמאר - ביום ט"ז באלול תשס"ב. הדעת נותנת כי גם הערעור
לבית הדין הרבני הגדול (שאמנם הוכרע ביום 14.1.07) הוגש בטרם נפסק בעניין
סימה אמיר
, והפרקטיקה הנוהגת
איפשרה לבתי הדין לדון בתביעות כבוררים (ראו פסקה 28 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה
בעניין
סימה אמיר
; אשר לתחולת
הלכת
סימה אמיר
על תיקים שכבר נשמעו ראו פסקה 21). מסופקני אם ניתן לשמוע מעותר זה,
שהוא שתבע בבית הדין הרבני, טענות כנגד העובדה שבית הדין דן. ולבסוף, במקרים שונים
- והעותר צירף החלטה
של בית הדין האזורי בתל אביב הנוקטת דרך זו - מסלקים בתי הדין ידיהם משמיעת תיקים בניגוד להלכת סימה אמיר . ככל שאכן קיימת גם פרקטיקה אחרת, עתירה זו אינה האכסניה לבירורה.
ז.
סוף דבר, קשה שלא להתרשם כי העתירה אינה מוגשת בתום לב ראוי - הן במישור הניסוח והפירוט, והן בניסיון להתנער מפסק דין שתוצאותיו אינן נושאות חן בעיני העותר. מסיבה זו אציע לחברי שלא להיעתר לה.
ניתן היום כ"ג באייר תשס"ט (17.5.09).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט