בג"ץ 2543/97 מדינת ישראל נ. סאמי עפאלקה

1.בתאריך 10.3.97 הוגש נגד המשיב ונגד אחיו כתב אישום בו יוחסו להם עבירות של התפרצות למקום מגורים, קבלת נכסים שהושגו בפשע וכניסה לישראל שלא כדין.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב ואת אחיו עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט עצר בהסכמה את אחיו ושיחרר את המשיב בתנאים מגבילים, בהם הפקדה כספית של 20,000 ש"ח. על החלטה זו הוגש ערר הן מטעם המדינה והן מטעם המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את ערר המדינה וקיבל את ערר המשיב בכך שהקטין את סכום ההפקדה ל5,000- ש"ח. על החלטה זו, שנתקבלה ביום 4.4.97, לא הוגש ערר.

2.יומיים לאחר מכן, ביום 6.4.97, נמצא כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה ביחס לפריצה נוספת לבית מגורים, גניבה ממנו וכניסה לישראל שלא כדין, שבוצעו ביום 28.1.97. הראיה שנתגלתה הנה טביעת אצבעו של המשיב במקום בו בוצעה הפריצה, זמן מה לפני ביצוע הפריצה שבגינה הוגש כתב האישום המקורי.

עקב גילוי ראיה זו תוקן כתב האישום והמדינה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור. הבקשה לעיון חוזר התבססה על הטענה כי מגילוי הראיות לביצוע עבירה נוספת נתברר, כי האישום שיוחס למשיב אינו מעידה חד-פעמית אלא דפוס קבוע של פעילות עבריינית ובמצב דברים זה אין בחלופה למעצרו, שנקבעה בהליך המקורי, כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מהמשיב, ולכך מצטרף החשש שהמשיב המתגורר באזור הנמצא בשליטת הרשות הפלשתינית יימלט מן הדין.

שופטת בית משפט השלום דחתה את הבקשה בציינה, כי:

"הראיות הנוספות מבססות הערכה כי מדובר באדם העלול לסכן את הציבור. מראיות אלה עולה האינטנסיביות של עבירות הרכוש של המשיב בישראל".

אולם, היא סברה, כי אין די בכך כדי לשנות מן ההחלטה שאושרה כבר על-ידי בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב בתנאים של חלופה, בשינוי סכום ההפקדה שיוטל על המשיב מ5,000- ש"ח ל9,000- ש"ח.

עררה של המדינה על החלטה זו נדחה. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית המשפט קמא, לפיה כבר בעת הגשת האישום המקורי היה ידוע כי אין מדובר בעבירה בודדת, שכן באותו כתב אישום יוחסו למשיב מספר מקרים של מכירת רכוש גנוב בנוסף לעבירת הפריצה עצמה. השופט המלומד סבר, כי:

"העבירה הנוספת, הגם שהיא מוסיפה למידת האינטנסיביות של ביצוע העבירות המיוחסות למשיב, אין בה מבחינת אופי והיקף הסיכון לציבור הכרוך בשחרורו של המשיב משום קפיצת מדרגה כזו המצדיקה עיון חוזר בהחלטה תוך שינויה עד כדי מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים".

3.שקלתי את מכלול טענות הצדדים ואת נסיבות העניין ולא ראיתי להתערב בהחלטתו של השופט המלומד. אכן, כבר מן המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום המקורי ניתן להתרשם, כי אין מדובר במעידה חד-פעמית וכי מדובר באדם שהנסיבות מצביעות על כך שהוא עלול לסכן את שלום הציבור, ומטעם זה קמה נגדו עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב1982-. אולם, משהחליטו הערכאות אשר דנו בעניינו כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ולא הוגש ערר על כך, אינני סבורה כי יש באישום הנוסף כדי לשנות את הנסיבות באופן מהותי ולהכריע את הכף.

אשר לחשש שהמשיב יימלט מן הדין בשל מקום מגוריו, כפי שכבר ציינתי בעבר:

"... סבורה אני כי בעת שבוחנים חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח מלאים של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. אף נכון הדבר כי קל יותר לתושב נפת חברון להמלט ולהתחמק ממשפטו וקשה יותר להתחקות אחר תנועותיו" (בש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ' חוסיין אלחלייל (טרם פורסם); ראו גם החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7767/95 בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אולם, זוהי נסיבה בעלת משקל רב אך לא בהכרח מכריע לעניין מעצר ללא חלופה. בעניינו של המשיב, בהתחשב בהשתלשלות העניינים כפי שתוארה, מן הטעמים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ובהתחשב בכך שאין למשיב עבר פלילי וכי זה לו מעצרו הראשון, לא ראיתי להתערב בתנאי חלופת המעצר שנקבעו.

אשר על כן, הערר נדחה.