בג"ץ 2552/99 פרידה ברהום נ. שר הפנים

בפני בקשת העותרים להורות על חיובו של המשיב בהוצאות העתירה אשר הוגשה על ידם.

עניינה של העתירה ברצונם של העותרים לקבל את החלטתו של המשיב בבקשתם להעניק לעותר מספר 2 רשיון לישיבת קבע בישראל, על-פי בקשה שהוגשה לו על ידי העותרת מספר 1, רעייתו של העותר מספר 2.

ביום 18.4.99 קבע כבוד השופט מ' חשין כי המשיב יגיב לעתירה תוך עשרים ימים.

ביום 5.5.99 הודע לעותרים על ידי באת כוח המשיב כי בקשתם האמורה אושרה על ידי המשיב ולפיכך העתירה התייתרה.

ביום 11.5.99 הוגשה על ידי העותר בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות.

בקשת העותר להוצאות סומכת עצמה על כי הבקשה לקבלת רשיון קבע, נשוא העתירה, הוגשה למשיב עוד בשנת 1996 ומני אז ועד להגשת העתירה לא נתקבלה מן המשיב כל תגובה עניינית.

המשיב הותיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט.

לאור טענות העותרים, כפי שפורטו בבקשתם ובכתב העתירה, סבורה אני כי העותרים זכאים להוצאות בגין הגשת העתירה.

כעולה מכתב העתירה ומהבקשה לחיוב המשיב בהוצאות, מיצו העותרים את כל הדרכים שעמדו בפניו טרם שפנו בעתירה לבית משפט זה. לאור העדר תגובה עניינית לבקשה נשוא העתירה וכן לאור תגובת המשיב לעתירה בה ניתן לעותר מבוקשו עובר להגשת העתירה, יש יסוד להניח כי היה צידוק בהגשת העתירה וכי אלמלא הייתה העתירה מוגשת, הייתה תשובת המשיב לבקשה מגיעה במועד מאוחר יותר מזה שבו ניתנה היא לבסוף.

משכך, נותר אפוא לדון בשאלת גובה ההוצאות הראוי. בעניין זה הבאתי במניין שיקולי את השיהוי הרב במסירת החלטתו של המשיב בבקשת העותרים, מדובר בשלוש שנים; בטיפולה המהיר והיעיל של באת כוח המשיב בעניין נושא העתירה; את העובדה כי בעתירה לא קוים דיון בפני הרכב וכן את היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה.

בשים לב למכלול השיקולים האמורים, מורה אני כי המשיב ישלם לעותר סך 5,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.