בג"ץ 2560/02מחמוד סרחאן נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה. על פי האישום, עבד העורר במסעדה בחולון ועמו עבד גם המנוח. ב- 27.1.02, בשעות הלילה פרצה מריבה בין השניים שלוותה בחילופי דברים וקללות. לאחר מכן יצא העורר מהמסעדה והלך לדירה בה התגוררו עובדי המסעדה. המנוח הגיע לשם, ובין השניים נמשכו חילופי דברים וצעקות שבמהלכן דקר העורר את המנוח שש דקירות במקומות שונים בבית החזה כאשר אחת מהן היתה קטלנית בחדרה ישירות ללב. עובד נוסף מהמסעדה הגיע לדירה מיד לאחר מעשי הדקירה וראה את העורר בורח מן המקום כשהמנוח מתבוסס בדמו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

2.בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים שלל בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) את טענת העורר לפיה המנוח אחז ראשון בסכין ודקר את העורר בעכוזו וכי רק כתוצאה מכך נדרש העורר להגן על עצמו ודקר את המנוח. הוא שלל את גרסת העורר ולו נוכח הבדלי הגרסאות שמסר הוא עצמו בענין זה בזמנים שונים של החקירה. מעבר לכך, ייחס בית המשפט משקל מכריע לאופי הפגיעות, שיש בהם כדי לשלול טענת הגנה עצמית, ומצא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר להמתתו של המנוח - בין אם על דרך ביצוע עבירת רצח ובין על דרך הריגה עקב קינטור. הוא קבע כי בין אם כך ובין אם כך, קיימת עילת מסוכנות העורר ועל רקע מסוכנות זו אין להחיל חלופת מעצר.

3.ב"כ העורר ביקש את שחרור מרשו בחלופת מעצר בבית אביו בפיקוח אחיו. הוא טען כי מדובר בנסיבות של פרובוקציה מצד המנוח, ובהגנה עצמית מצד העורר המקהה באופן מהותי יסוד של מסוכנות. כן ציין כי המשפחות של העורר והמנוח מצויות בהליך של סולחה, ומאחר שמשפחת המנוח היא ירדנית, לא צפוי סיכון של ממש למאן דהוא בישראל אם העורר ישוחרר בחלופת מעצר לבית אביו בגליל.

ב"כ המדינה התנגד לשחרור העורר בחלופת מעצר תוך ששלל על סמך חומר הראיות טענה של הגנה עצמית ועמד על מסוכנות העורר ההופכת חלופת מעצר לבלתי ראויה.

4.נתתי דעתי לנסיבות המקרה ולטיעוני הצדדים ודעתי היא כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. מחומר הראיות עולה כי, אכן, בשלב מסוים של החקירה העלה העורר טענה של הגנה עצמית באומרו כי המנוח הוא זה שהחזיק ראשון סכין ודקר אותו באחוריו. אולם גרסה זו היא גרסה מאוחרת, ולפיכך אמינותה מוטלת בספק רב. גרסתו הראשונה של העורר שהושמעה מיד לאחר האירוע בפני חברו עבדאללה אינה מעלה כלל את גרסת ההגנה העצמית, חרף חשיבותה והמהותיות של טענה זו בכל הקשר. הגרסה הראשונה היא הספונטנית ובעלת המשקל ואין בה זכר לטענת הגנה עצמית של העורר כנגד מעשי אלימות שבוצעו, כביכול, על ידי המנוח כלפיו עם סכין. שונה הדבר בגרסה השניה (מיום 29.1.02) ובגרסה השלישית (מיום 31.1.02), שבהן טען כי המנוח הוא זה שהחזיק לראשונה סכין ואיים עליו ואף דקר אותו בחלקים שונים של גופו. אולם בצד חולשתן של גרסאות אלה בהיותן מאוחרות, אין בהן כל הסבר או תירוץ לממצא האובייקטיבי לפיו נמצאו בגוף המנוח שש דקירות באיזור החזה שאחת חדרה ללבו וקטלה את חייו. מספר הדקירות ומיקומן באיזור הרגיש ביותר בגוף המנוח והיות הדקירות בעומק של בין 6 ל7- ס"מ מעידים על קיום כוונת קטילה, ומכל מקום אין הן מתיישבות עם טענת הגנה עצמית האמורה לשמש תגובה הולמת וראויה ביחס לאיום הנשקף למתגונן.

צדק בית משפט קמא בקובעו בהחלטתו כי גם אם יימצא שהיה קנטור בהתנהגותו של המנוח - יסוד העשוי להפוך את המעשה מרצח להריגה, וגם אם אין לשלול על הסף טענה זו, גם כך מסוכנותו של העורר עולה מעצם התנהגותו, ומצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. חלופת מעצר אינה נותנת מענה מתאים העשוי להשיג את מטרת המעצר במקרה זה.

בנסיבות אלה, יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי בעינה.

הערר נדחה והעורר יישאר מוחזק במעצר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.