בג"ץ 2596/97 מדינת ישראל נ. בן ברוך אשר

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' גילאור) בב"ש 310/97, לפיה קיבל בית המשפט קמא בקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב והורה על שחרורו ממעצר עד תום ההליכים בו היה נתון, בתנאים מגבילים.

2.נגד המשיב ובת זוגתו [להלן-" הנאשמת "] הוגש כתב אישום, הכולל שלושה אישומים, ובו יוחסו לו עבירות חמורות שבוצעו כלפי שלוש מתלוננות (אולגה, לריסה וטטיאנה), אשר שלושתן אזרחיות רוסיות. המשיב הואשם בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה, סרסרות לשם מעשה זנות, שידול למעשה זנות, החזקת מקום לשם זנות, עיכוב דרכון, כליאת שווא, שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה, גניבה, שהייה בלתי חוקית, עריכת נישואין וגירושין אסורים, יצוא, יבוא מסחר והספקה של סמים והחזקה ושימוש בסמים מסוכנים. על פי עובדות כתב האישום, כלאו המשיב והנאשמת את המתלוננות בדירתם, נטלו מהן את דרכוניהן, הטילו עליהן אימה גדולה ואילצו אותן באיומים לעסוק בזנות ולהעביר להם את אתננן. כן נהג המשיב לתקוף את המתלוננות, להכות אותן ולהצמיד סכין לצווארן. במהלך התקופה המתוארת, סיפקו המשיב והנאשמת למתלוננות סמים מסוכנים שלא בידיעתן ובידיעתן, בכפיה ובאיומים, תוך כדי שלילת כושר התנגדות למעשיהם. עוד נטען כי המשיב הסדיר נישואין פיקטיביים לאחת המתלוננות (לריסה), במטרה לאפשר לה להישאר בארץ למרות שפג תוקף אשרת הכניסה שלה.

3.במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המשיב והנאשמת עד לתום ההליכים כנגדם. המדינה לא התנגדה לשחרור הנאשמת בערובה הולמת ובתנאים מגבילים. כב' השופטת גילאור שדנה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, קבעה שיש ראיות לכאורה למעשים המיוחסים, אולם החליטה שיש מקום לחלופת מעצר והשניים שוחררו בתנאים מגבילים. על החלטה זו, ככל שהיא מתייחסת למשיב, הוגש ע"י המדינה ערר לבית משפט זה וכב' השופט טירקל קיבל את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. בהחלטתו קבע השופט טירקל כי העבירות שיוחסו למשיב הן חמורות ביותר ומעידות על כך שהמשיב מסוכן לציבור וכי יש חשש ממשי שישבש הליכי משפט. יתר על כן, למשיב הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובעבירות רכוש. השופט טירקל הוסיף כי "מצווים בתי-המשפט בדונם בעבירות אלימות, להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של נאשם כאשר נדונות עבירות אחרות, פחותות בחומרתן".

מאז החלטת השופט טירקל העידו שתיים מהמתלוננות (לריסה וטטיאנה) בעדות מוקדמת, הן חזרו בהן מגרסתן במשטרה, הוכרזו כעדות עוינות והודעותיהן במשטרה נתקבלו כראיה. התביעה תבקש להסתמך עליהן על פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- [להלן-" פקודת הראיות "]. לאחר מתן העדות, גורשו העדות מן הארץ. כחודש לאחר סיום עדותן של שתי המתלוננות, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר שהושתתה על תוכן העדויות. ב"כ המשיב טען כי הנתונים האובייקטיביים, דהיינו העובדה ששתי העדות לא היו נתונות להשפעה מאחר ושהו במעצר, והעובדה שחזרו בהן מההודעות המפלילות שמסרו במשטרה, מחזקת את הגרסה כי מדובר בקנוניה שנרקמה ע"י מתלוננת נוספת (אולגה) ואדם נוסף בשם אנדריי.

כבוד השופטת גילאור סברה כי, אם בדרך כלל, כטענת התביעה, בעבירות מהסוג האמור חוזרות בהן המתלוננות מעדותן במשטרה באופן המצדיק היזקקות לסעיף 10א לפקודת הראיות, אין טעם להשאיר את המשיב במעצר אם ממילא גם ללא השפעה עלול להיווצר מצב בו העדות של המתלוננות בבית המשפט לא תהיה דומה להודעות במשטרה. לאור זאת קבעה השופטת, כי לאחר שחלק מהמתלוננות כבר מסרו את עדותן וחזרו בהן גם ללא השפעתו של המשיב, יש מקום לבדיקת חלופת מעצר. לאחר שמיעת טענות הצדדים לעניין חלופת המעצר, החליטה השופטת על שחרור של המשיב בתנאים של מעצר בית מוחלט בבית אחותו ותנאים מגבילים נוספים.

על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפני.

4.לטענת המדינה, לא היה מקום לקיים עיון חוזר בהחלטה על מעצרו של המשיב, באשר לא קמו כל נסיבות חדשות המצדיקות זאת, במיוחד כך כאשר המתלוננת המרכזית טרם העידה. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מהקביעה הברורה והחד משמעית בהחלטת כב' השופט טירקל, לפיו מעשיו של המשיב מעידים כי הוא מסוכן לציבור ולמתלוננות ועליו להיות במעצר עד לתום ההליכים כנגדו. לדעת המדינה, התשתית הראייתית נגד המשיב עומדת נכוחה גם בשלב זה, למרות שהעדות חזרו בהן מעדותן במשטרה. עוד מוסיפה המדינה כי גם בשלב זה, לאחר שהעידו שתיים מהמתלוננות, לא פג החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, שכן יש עדים אזרחיים נוספים שטרם העידו ובמיוחד אחת המתלוננות - אולגה, שהנה ללא ספק אחת העדות המרכזיות כנגד המשיב.

בטיעוניו בפני, הסכים ב"כ המשיב כי קיימת עילת מעצר, אלא שלדעתו חל כרסום ניכר בראיות ונפגמה התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לצורך מעצר. מאידך, לדעתו קיימת חלופת מעצר נאותה.

5.צודקת באת כוח העוררת בטענתה כי דווקא התנהגותן של המתלוננות, אשר חזרו בהן מעדותן במשטרה, מלמדת על ההשפעה הרבה שיש למשיב ועל החשש הממשי הטמון בשחרורו. אכן, כפי שציינה השופטת קמא, עניין שכיח הוא כי בעבירות מן הסוג האמור חוזרות בהן המתלוננות מעדותן במשטרה באופן המצדיק היזקקות לסעיף 10א לפקודת הראיות, אלא שמכך אין ללמוד כי שחרור הנאשם במקרה שכזה אין בו כדי להשפיע. חזרתן של מתלוננות מעדותן, במקרים כאלה, יכול ואף סביר שתנבע מחששן הרב מפני נאשם, שעל פי טענתן, הטיל עליהן אימה רבה. חשש זה לעתים אינו פג אף כאשר הנאשם נתון במעצר, בין היתר בשל היכולת לשלוח שליחים ולהעביר למתלוננות מסרים עקיפים.

בענייננו, מקבלים הדברים משנה תוקף לאור הודעתה של אולגה, המתלוננת שטרם העידה, מיום 20.4.97, לפיה קיבלה איומים עקיפים מחברו של המשיב. בהודעתה זו מספרת אולגה:

"לפני כשבוע בקרתי אצל ורה במכון ליווי ברח' מוריה 108 או 107. הגיע למכון בחור בשם ערן שהוא חבר של אשר בן ברוך והיה במשטרה בזמן שעצרו את אשר בן ברוך והתחיל לאיים עלי שברגע שאשר בן ברוך ישתחרר מבית הסוהר יהיו לה בעיות וזה גרם לי בעיות ואני רוצה לברוח מהארץ בגלל איומים אלה. ערן הוא חבר של אשר והיה אצלנו כמה פעמים ושאל אותי כל מיני שאלות ואחר כך שאל אם הכל בסדר. ואמר לי שכאשר אשר בן ברוך יצא מבית הסוהר יהיו לי בעיות ואני נבהלתי ואני חשבתי להסתתר מאשר בן ברוך במקרה שהוא ישתחרר וגם ערן אמר לי לא להגיד למשטרה שדיברתי אתו בעניין זה".

בטיעוניה לפני טענה באת כוח העוררת כי העדה אולגה אכן "נעלמה" או מסתתרת מאז ההחלטה לשחרר את המשיב. על רקע דברים אלה, אין לתת בשלב זה משקל רב לחזרתן של המתלוננות מעדותן, במובן זה שלצורך שקילת מעצר עד תום ההליכים - התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת כנגד המשיב, כמו גם עילת המעצר, בעינן עומדות.

6.אכן, כפי שטוענת המדינה, המשיב מואשם בעבירות חמורות ביותר במהותן, אותן ביצע על דרך השגרה במשך תקופה ארוכה, כחלק מעיסוקו. נוהגו של המשיב, האלימות הרבה המיוחסת לו, הנגישות שלו לאנשים העוסקים בעסקים כדוגמת עסקו, כמו גם נגישותו לסמים מסוכנים, מקימים חשש ממשי כי ימשיך ויעבור עבירות בהיותו משוחרר בערובה ונראה כי חלופת המעצר אינה יכולה להבטיח מפני חשש זה.

אף על פי כן, שקלתי אם אין זה ראוי ליטול את הסיכון בהתחשב בעובדה כי החלטתה של השופטת קמא לא עוכבה וכי המשיב משוחרר מזה כשבוע [לעניין החזרת נאשם למעצר ראו החלטתי בבש"פ 2285/97 בן דוד יואלה

נ' מדינת ישראל ], ובנסיבות כאלה, בדרך כלל, נטיית בית המשפט היא שלא לשוב ולעצור נאשם ששוחרר. למרות זאת לאחר שקילת כל עובדות המקרה ונסיבותיו הגעתי לכלל מסקנה כי השיקול המכריע בעניינו של המשיב הוא הצורך לאפשר את המשך שמיעת ההוכחות מבלי שהמשיב ישבש הליכים או יסכן את שלומה של העדה העיקרית של התביעה. באת כוח העוררת הודיעה בעת הדיון כי בכוונת התביעה לבקש להקדים את העדתה של עדה זו במסגרת הליך של עדות מוקדמת, כפי שנעשה ביחס לעדות התביעה שכבר העידו.

7.אשר על כן, החלטתי לקבל את הערר ולהורות כי הנאשם ייעצר עד תום ההליכים. עם זאת לאחר עדותה של עדת התביעה העיקרית יוכל ב"כ המשיב לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון מחדש כדי שישקול אם יש מקום להמשך מעצרו של המשיב.