בג"ץ 260/00 ג'ריס קדיס נ. המשרד לענייני דתות אורי מור המחלקה לעדות נוצ

זוהי בקשה לפסיקת הוצאות.

העותר הגיש עתירה כנגד החלטת משיב 1 לבטל את תוקפו של אישור לכך שהמשיבה 5, רעייתו של העותר, המירה את דתה. לעותר קמה זכות להגיש את העתירה הן בשל האינטרס הכללי שהרישום ישקף את דתה השונה של משיבה 5, והן - ובמיוחד - משום שהדבר משפיע על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניינם.

העתירה לא נדונה ולא הוכרעה לגופו של עניין, כך שלא נקבע מי מן הצדדים צדק בטענותיו. אולם במצב הקיים אין בסיס לקבוע כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת.

חודשים אחדים לאחר הגשת העתירה, ובסמוך למועד הדיון בה, ניתן, לטענת העותר, פסק דין של בית הדין הכנסייתי הלטיני בנצרת, אשר קבע כי משיבה 5 היא נוצרית לטינית (ולא אורתודוכסית) וחייב אותה לחזור ולגור עם בעלה - העותר. בעקבות זאת ביקש העותר למחוק את עתירתו ולבטל את המועד שנקבע לדיון בה. המשיב טוען כי פסק הדין אינו קשור לעניין, אולם אף אחד מן הצדדים לא טרח לצרף את פסק הדין, כך שאינני יכולה לקבוע לגביו דבר.

עם זאת, בעניין ההוצאות נראה לי כי בנסיבות העניין יש לקבל את עמדת העותר: העותר הוא שפתח בהליך, במטרה שפסק הדין שיינתן ישפיע על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניין הגירושין. העותר סבור, כי פסק הדין של בית הדין הלטיני משפיע על הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ואין מקום להתערב בהערכתו זו ובאופן ניהול משפטו.

לאחר שמצאתי כי עצם הגשת העתירה לא היתה בלתי מוצדקת, וכי אין לדחות את הערכת העותר כי פסק הדין שניתן לאחרונה מייתר את הצורך בהמשך העתירה, איני רואה מקום לפסוק הוצאות נגד העותר.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית.