בג"ץ 2607/97 רחים יעקוב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין), שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו.

1.המבקש, נהג משאית, נכנס בנסיעה שוטפת לצומת סואן, בעת שמערכת הרמזורים בצומת לא פעלה, ובהתעלם מתמרור עצור שהוצב במסלול נסיעתו. הוא פגע במכונית פרטית, גרר אותה עד שפגעה ברמזור ובמכונית פרטית נוספת. כתוצאה מכך נהרג נהג המכונית הפרטית בה פגע ונפצע נהג המכונית הנוספת. בית משפט השלום בכפר סבא (כב' סגן הנשיא, השופט י' פרגו) הרשיע את המבקש בעבירות של גרם מוות ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק", ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-), גרימת נזק לאדם ולרכוש (עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-) ונהיגה בחוסר זהירות (עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-). בהכרעת הדין נכתב, בין היתר:

"כלום יכולה להיות חוסר מיומנות וחוסר זהירות בנהיגה, גבוהה יותר מזו אשר התגלתה לעיני בהתנהגותו של הנאשם?! כלום יכולה להיות רשלנות גבוהה יותר בנהיגה מהרשלנות שנהג בה הנאשם במקרה הנדון?! סבור אני כי גם אם היתה מעמידה התביעה את הנאשם לדין על סעיף של הריגה, לא היה קושי להרשיע את הנאשם בעבירה זו, וחסד נעשה עם הנאשם כאשר הסתפקה התביעה בהעמדה לדין על סעיף 304 ולא העמידה את הנאשם לדין בעבירה של הריגה".

בהתחשב בדברים אלה ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות המרובות של המבקש (85 במספר) גזר עליו בית המשפט שלוש שנות מאסר, מהן שנתיים מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי וכן פסל את המבקש מלנהוג כל כלי רכב ומלקבל רשיון נהיגה לכל כלי רכב לתקופה של חמש-עשרה שנה.

2.ערעורו של המבקש על חומרת עונשו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי אין לבוא בטרוניה אל בית משפט השלום, שראה בהתנהגות המבקש בתאונה התנהגות הגובלת ברשלנות פושעת. עוד קבע בית המשפט, כי אין תשתית עובדתית היכולה לבסס טענת רשלנות תורמת מצד נהג המכונית הפרטית. כמו-כן קבע בית המשפט, כי ריבוי תאונות הדרכים וחומרתן מצדיק את החמרת הענישה על עבירות תנועה חמורות ולפיכך אין מקום להקלה בעונש שנגזר על המבקש.

3.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען, כי העונש שנגזר עליו הוא חסר תקדים בחומרתו ואינו עולה בקנה אחד עם מידת הענישה שנקבעה על ידי בית משפט זה ועל ידי בתי משפט אחרים. עוד טוען המבקש לקיום רשלנות תורמת של נהגים אחרים שהיו מעורבים בתאונה. כמו-כן טוען המבקש, כי נסיבותיו האישיות הקשות מצדיקות הקלה בעונשו.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור בתיק זה. לטענתה, אין הבקשה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה את בחינת העניין בערכאה שלישית. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי כל עניינה של הבקשה הוא בערעור על חומרת העונש, ובנושא זה קיימת פסיקה עקבית של בית משפט זה, לפיה אין מעניקים רשות ערעור שני בשאלת חומרת העונש. לגוף הבקשה, טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי והולם, לאור נסיבותיו החמורות ביותר של המקרה ולאור הרשעותיו הקודמות הרבות של המבקש. עוד טוענת המשיבה, כי העונש עולה בקנה אחד עם המגמה להחמיר בעונשם של עבריינים המעורבים בתאונות דרכים, מגמה העולה מפסיקתו של בית משפט זה.

5.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כל עניינה הוא בחומרת העונש שנגזר על המבקש. טענה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא בנסיבות מיוחדות, שלא התקיימו בענייננו (וראה רע"פ 4490/91 יוסף ואנונו נ' מדינת ישראל , לא פורסם). אכן, עונשו של המבקש הוא חמור. אך גם העבירות בהן הורשע וגם תוצאותיהן הן חמורות. בית משפט זה כבר ציין בעבר לא פעם, כי "במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים" (רע"פ 262/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 580, 582). בית משפט זה גם חיווה דעתו בדבר הצורך בהחמרת עונשם של עברייני תנועה ( שם , וראה גם: רע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל ). בנסיבות אלו, אין העונש שנגזר על המבקש מגלה חומרה או חידוש, במידה במצדיקה את התערבותו של בית משפט זה במסגרת ערעור שני.

הבקשה נדחית.