בג"ץ 2613/17 בג"ץ 2613/17

השופט מ' מזוז:

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותר כי בית המשפט יורה למשיב לבטל חלק מהדיונים שנקבעו בפניו לשמיעת תפ"ח 34130-01-15, הדן בכתב האישום שהוגש נגד המערער, לא לקבוע דיונים לימים א' או ה', ולאפשר להגנה שהות סבירה להתכונן ולהכין את עדיה.

2.

נגד העותר הוגש ביום 18.1.2015 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון הטרוריסטי "המדינה האיסלאמית" (להלן: דאעש ) . בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העותר עד לתום ההליכים נגדו ולאחר מכן האריך בית משפט זה שבע פעמים את מעצרו.

3.

העותר עצור בכלא גלבוע, והדיון בעניינו מתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה. על כן, בסמוך לכל דיון שוהה העותר בבית מעצר קישון הקרוב לבית המשפט. לטענת העותר עקב ריבוי הדיונים בעניינו, ומכיוון שהדיונים נקבעים לרוב בימי א' או ה', עליו להישאר במעצר בבית המעצר קישון זמן רב במעמד של "עציר במעבר". לטענתו הנסיעות בין בתי המעצר ושהות עצמה בבית המעצר קישון מהוות עינוי עבורו, בשהותו בבית המעצר קישון הוא אינו יכול לרכוש מצרכי קנטינה, לכבס את בגדיו, לקבל עיתונים, משפחתו אינה יכולה לבקר אותו, ונמנעות ממנו פריבילגיות רבות אחרות.

על כך הגיש העותר עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקש להעבירו להמשך מעצר בבית המעצר קישון. ביום 31.1.2016 החליט בית המשפט (כב' השופט א' קיסרי ) בעת"א 16963-01-16 לדחות את עתירתו בנמקו כי אין לאסיר זכות קנויה לגבי מקום כליאתו, וההחלטה בעניין מצויה בליבת שיקול הדעת המנהלי של שב"ס. נקבע כי העותר לא הצליח להטיל ספק בכך שהחלטת השב"ס בנוגע למקום מעצרו נעשתה תוך שקילת שיקולים רלוונטיים בלבד. בית המשפט הוסיף כי מטענות העותר נראה כי הפגיעה הנטענת בזכויותיו הינה תוצאה של הצורך להתייצב בבית המשפט לשמיעת משפטו מספר רב של ימים בחודש ולשעות ארוכות מידי יום, יותר מאשר שאלת מקום מעצרו. על פסק דין זה לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

4.

כעת מונחת לפנינו עתירה זו של העותר. העותר טוען כי הביע בפני בית המשפט את מצוקתו הנובעת מרצף הדיונים כפי שהוא קבוע ומהתמשכותם, אך לא זכה למענה. עוד טוען העותר כי הוא זוכה ליחס מזלזל והתנכלויות הן מצד השב"ס והן מצד בית המשפט, הקובע לטענתו "סדר דיונים דרקוניים" ופרק זמן קצר ו"בלתי אפשרי" לסיום פרשת ההגנה, קביעות הנובעות לטענתו משיקולים פסולים.

5.

דין העתירה להידחות על הסף.

6.

טעם ראשון לכך הוא כי היה על העותר לצרף את המדינה, שהינה צד להליך הפלילי המתנהל נגד העותר, ואת שירות בתי הסוהר, שטענות העותר מופנות גם כלפיו, כמשיבים לעתירה. כידוע, בית משפט זה לא ייזקק לעתירה בה לא צורפו כל

המשיבים הנוגעים בדבר - אלה המתבקש נגדם סעד, ואלה העלולים להיפגע כתוצאה מקבלת העתירה (בג"ץ 6478/15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות לשירותיים ציבוריים - חשמל , פסקה 19

(20.4.2017) והאסמכתאות שם). די בטעם זה להביא לדחיית העתירה.

7.

טעם שני לכך הוא כי בכל הנוגע לסדר הדיונים שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בהחלטות ביניים בהליכים פליליים של הערכאה הדיונית, ובכללן החלטות שעניינן קביעת סדרי הדיון, למעט במקרים חריגים כאשר מדובר בשאלה שבסמכות (עניינית) היורדת לשורשו של ענין או כשמדובר בענין מהותי ועקרוני אשר הכרעה מאוחרת בו עלולה להסב נזק בלתי הפיך (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); בג"ץ 179/17

ביטון נ' שופט בית המשפט המחוזי

(9.1.2017) . העותר לא הראה מדוע עניינו נופל בגדר מקרים חריגים אלה. המדובר בתיק רחב היקף עם מספר רב של עדים, בו נתקיימו עד כה עשרות רבות של דיונים, ומובן הצורך בקביעת דיונים תכופים על מנת שאפשר יהיה לסיימו בתוך מועד סביר.

8.

לכך יש להוסיף כי בכל הנוגע לטענות העותר המופנות נגד תנאי מעצרו, סמכות הביקורת מסורה לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 62א(א) ל פקודת בתי הסוהר

[נוסח חדש], התשל"ב-1971 הקובע כי "עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" של אסיר תוגש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר בו הוא מוחזק.

9.

אין באמור לעיל כדי לשלול מהעותר לשוב ולפנות לשירות בתי הסוהר, ככל שרצונו בכך, על מנת שזה ישוב ויבחן את האפשרות להעביר את העותר לבית המעצר קישון.

10.

העתירה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.