בג"ץ 2614/97 גולדין אברהם נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא, השופט מ' לינדנשטראוס והשופטים ש' ברלינר וע' גרשון), שקיבל את ערעורה של המשיבה והחמיר בעונשו של המבקש.

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נ. שרון) בשני אישומים שעניינם עשיית מעשה מגונה במרמה (עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק"), בנסיבות של סעיף 345(א)(2) לחוק), קבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק) וכניסה למקום מגורים בכוונה לבצע פשע (עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק). זאת לאחר שנמצא, כי בשני מקרים התחזה כרופא וביצע מעשים מגונים בקטינות עולות השוהות בפנימיה, באמתלא של בדיקה רפואית. בית משפט השלום גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים, לריצוי בעבודות שרות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים וקנס כספי בסך 6,000 ש"ח או 120 יום תמורתו. כמו-כן הורה בית המשפט, כי המבקש יהיה נתון בפיקוח שרות המבחן לתקופה של שנה. המשיבה ערערה על קולת העונש שנגזר על המבקש ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והטיל על המבקש עונש של שנת מאסר בפועל, בניכוי התקופה אותה הספיק לרצות בעבודות שירות.

2.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות, שכן בדיון הראשון בערעור ישב הרכב אחד של בית המשפט (כב' סגן הנשיא, השופט מ' לינדנשטראוס והשופטים ח' פיזם וש' ברלינר) ובדיון השני בערעור ישב הרכב אחר (כב' סגן הנשיא, השופט מ' לינדנשטראוס והשופטים ש' ברלינר וע' גרשון). עוד טוען, המבקש, כי לא היה מקום להחמיר בעונשו, נוכח העובדה שריצה כבר את חלק הארי מתקופת עבודות השרות שנגזרה עליו ובהתחשב בחומר הרפואי בעניינו של המבקש.

3.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור בתיק זה. לגישתה, אפילו תאמר, כי סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- חל גם על ערכאת ערעור, הרי הדיון הראשון שקיים בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש נגע רק בעניינים פרוצדורליים (איסור פרסום שם המבקש, הכנת תסקיר אודותיו והפסקת עבודות השרות אותן ביצע), ולפיכך המותב ששמע את טיעוני הצדדים לגופן הוא שפסק בערעור. עוד טוענת המשיבה, כי באת-כוחו של המבקש לא העלתה טענה בדבר השינוי במותב מבעוד מועד וכי אין מקום להתיר למבקש להעלות טענה זו כעת, לאחר מעשה. באשר לעונש שנגזר על המבקש גורסת המשיבה, כי עניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה זו וכי בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו תוך התחשבות מירבית במצבו הרפואי של המבקש.

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. אף אם נאמר, כי סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- חל על הליכי ערעור (וראה לענין זה ע"פ 189/88 שפיטלניק

נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 795), הרי ההגבלות הקבועות בסעיף על חילופי שופט או מותב אינן חלות "כל עוד לא הוחל בגביית הראיות". משהוחלט על החלת סעיף 233 על הליך ערעור, ראוי, אפוא, לומר, כי הסעיף לא יחול כל עוד לא הוחל בהבאת טיעוני הצדדים לגופם. בענייננו, החלו הצדדים בטיעוניהם לגוף הערעור רק לאחר השינוי במותב, ולפיכך אין מקום לומר כי השינוי במותב גורר את בטלות פסק הדין שיצא מלפניו.

5.הטענות נגד חומרת העונש שנגזר על המבקש אינן מצדיקות קיום ערעור שני בערכאה זו (ראה: רע"פ 263/91 ששון שלמה נ' מדינת ישראל , לא פורסם). העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל ועיקר, והוא הוטל בהתחשב בנתוניו האישיים.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב בתחנת משטרת זבולון לריצוי יתרת עונשו ביום 12.6.97, עד השעה 10:00.