בג"ץ 2628/00 בסאם מוראד נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של סחר בסמים מסוכנים, אחזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי ואחזקת נשק והובלתו בלא רשות על-פי דין. על-פי הנטען בכתב האישום סחר העורר, במועדים שונים - החל משנת 1997 ואילך - בסמים מסוכנים מסוג הרואין. העורר קנה כמויות שונות של הרואין ומכר מהן לאחרים. בחודש מאי 1995 קיבל העורר לידיו אקדח גנוב בתמורה לסמים מסוכנים שסיפק, והחזיק בו והובילו ללא רשות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, משמצא כי קיימות בתיק ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו, שיש בהן כדי להקים עילת מעצר, ומשבחר שלא לנקוט בדרך של חלופה למעצר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר. העורר טוען כי אין די בחומר הראיות כדי לשמש בסיס למעצרו וכי מכל מקום עוצמתו כה חלשה עד שהיה מקום לבחור בחלופת מעצר. דברי עדי התביעה באשר לכמויות הסם הם, לטענתו, דברים סתמיים וכוללניים.

העורר סבור כי ביסוד עדותו של אחד מעדי התביעה עומד מניע פסול שכן אותו עד מבקש לנקום בו בשל שהוא מייחס לו מעורבות בחטיפת אחיו. באשר לעניין אחזקת האקדח מציין העורר כי האשמה זו מתבססת על עדות שנכבשה במשך שנים.

התביעה סומכת על עדות שניים שנלוו אל העורר, בהזדמנויות שונות, בעת שביצע חלק מעסקאות הסמים. העורר מכר לאחד מהם את הסמים שרכש והתוודה באזני השניים כי מכר גם לאחרים. אף כי העדים לא היו מצויים במחיצתו של העורר בעת שהעסקאות עצמן התבצעו, הם נלוו אליו למקום בו בוצעו, וחזו, על פי עדותם, במו עיניהם, בסם המסוכן שהגיע לידיו של העורר. העורר עצמו, בהודעות שנגבו מפיו במשטרה, מאשר כי אכן בחלק מההזדמנויות רכש, יחד עם שני עדי התביעה, סמים מסוכנים. הוא מאשר גם כי באותם מקרים נרכשו הסמים במקומות שעליהם הצביעו העדים, אלא שלטענתו הסמים נקנו לשימוש עצמי. עדות זו יש בה כדי לחזק את עדויות התביעה המצביעות לכאורה על אשמתו. עדויות שותפיו לעבירה מחזקות זו את זו ועדות העורר עצמו מאשרת, כאמור, חלק מעדות שותפיו. אשר להחזקת הנשק, מדובר על אקדח שנגנב מעובד בחברת שמירה, על ידי אחד מעדי התביעה, וזה העיד במשטרה כי הוא מכר את הנשק לעורר.

כללו של דבר, כנגד העורר עומדות ראיות לכאורה הקושרות אותו להאשמות המיוחסות לו במידה הדרושה בהליך זה. עבירות אלה מקימות עילת מעצר מכוח הוראת סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. חזקת המסוכנות הטבועה בעורר לא נסתרה והיא אף מוצאת לה חיזוק בעברו הפלילי. לחובת העורר הרשעות קודמות בגין עבירות של אחזקת נשק שלא כדין, קבלת נכסים שהושגו בפשע וגניבה, אחזקת סמים מסוכנים, וסחר בסמים מסוכנים. אין להתערב גם בבחירתו של בית המשפט המחוזי שלא להמיר את המעצר בחלופה אחרת. מסוכנותו של העורר והחשש שהוא עשוי להמשיך בעיסוקו האסור אם לא ייעצר, כמו גם הצורך לקטוע את שרשרת הפצת הסם באיבה, הם הנותנים כי אכן לא היה מקום לבחור בחלופת מעצר במקרה זה.

התוצאה היא שהערר נדחה.