בג"ץ 2678/97 חוקימה יוסף נ. מדינת ישראל

המבקש תקף קשישה (ילידת 1919), חטף ממנה שקית והפילה לארץ. כתוצאה מכך איבדה הקשישה את הכרתה. הוא הורשע, לפי הודאתו, בבית משפט השלום בנתניה בעבירות של תקיפה לשם גניבה (עבירה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק") וגניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק). המבקש צרף להרשעה זו שני תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים כנגדו. בית משפט השלום (כב' השופטת א' טלמור) גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים והפעיל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש לתקופה של ששה חודשים, לריצוי בחופף למאסר בפועל. כמו-כן הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר על-תנאי לתקופה של עשרה חודשים.

המדינה ערערה על קולת העונש שנגזר על המבקש. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים א. אבן-ארי, ד' בר-אופיר ונ' ישעיה) קיבל את הערעור וגזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו יתר על המידה. הוא מציג נימוקים אישיים ומשפחתיים כחיזוק לטענתו זו. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור במקרה זה. לטענתה, לא התקיימו בבקשה העילות המצדיקות קיום ערעור שני: כל כולה נסבה סביב נסיבותיו האישיות של המבקש ואין היא מעוררת כל שאלה משפטית או עקרונית. לגוף הדברים, טוענת המדינה, כי העונש שנגזר על המבקש הולם את חומרת העבירות שביצע וכי עברו הפלילי של המבקש מוסיף אף הוא משנה חומרה לעבירה נשוא הבקשה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית, ולפיכך אין היא עומדת במבחנים שנקבעו על-ידי בית משפט זה באשר למתן רשות ערעור (וראה: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). זאת ועוד, כבר פסקנו לא פעם, כי בקשת רשות ערעור שכל עניינה בחומרת העונש שנגזר על המבקש בערכאות התחתונות לא תיענה אלא בנסיבות מיוחדות (וראה: רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). נסיבות אלו לא נתקיימו בבקשה שבפני. העבירות שעבר המבקש הן חמורות. נסיונו של המבקש להשתקם ראוי, כמובן, לשבח ולעידוד, אך אין בו כדי לפטור אותו מן החובה לשאת בתוצאות מעשיו.

הבקשה נדחית.