בג"ץ 2688/99 חיים כריסי נ. אברהם חג'ג'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' פינקלמן - אב"ד, י' גריל וא' רזי) בע.א. 4775/97 וע.א. 4775.1/97 מיום 15.3.99.

1.המשיב 1 (להלן: "המשיב"), מתווך דירות במקצועו, תיווך בין המבקשים לבין המשיב 2 לצורך רכישת דירת המבקשים. לאחר משא ומתן חתמו המבקשים ומשיב 2 על חוזה למכירת הדירה. לצורך מימון רכישת הדירה ביקש המשיב 2, בסיועו של המשיב, לקבל הלוואה מבנק. לשם כך חתמו המבקשים על התחייבות לבנק, לפיה הם מסכימים לשעבד את הזכויות בדירה ברישום משכנתא כנגד הלוואה למשיב 2 (להלן: "ההלוואה"). בעקבות התחייבות זו נרשמה על דירת המבקשים הערת אזהרה בגין ההלוואה. ודוק: חוזה המכר של הדירה התברר כחוזה למראית עין, במובן זה שהסכום הרשום בו גבוה מסכום התמורה האמיתי עבור הדירה, וזאת על מנת שחלק מסכום ההלוואה יוותר בידי המשיב 2. לאחר גלגולים שונים פרעו המבקשים את השיק שנתן הבנק בגין ההלוואה, ותמורתו במזומן הגיעה לידי המשיב 2, אשר במהלך אותו היום הסתלק מהעסקה ונעלם. אין מחלוקת כי המבקשים לא קיבלו את כספי ההלוואה וכי דירתם נותרה משועבדת לבנק בסכום ההלוואה. נציין עוד כי תיק פלילי נגד המשיבים שנפתח בעקבות תלונת המבקשים נסגר מנימוקים טכניים.

2.המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט השלום בחדרה נגד המשיבים להשבת סכום ההלוואה ולפיצויים בגין נזק בלתי ממוני שנגרם להם על ידי המשיבים בשל גזילת כספי ההלוואה. בית משפט השלום (השופט י' וגנר) דן במחלוקת שהתעוררה בין המשיבים בנוגע לחלקו של כל אחד מהם בנטילת הכספים וקבע כי הכסף היה ונשאר בידי המשיב 2. באשר לאחריותו של המשיב קבע בית המשפט, כי המשיב היה מעורב בכל שלבי ההתקשרות בין הצדדים ובפעולותיו היה משום סיוע למעשי העוולה ולהפרת החוזה שבין המבקשים לבין המשיב 2, וכן להכשרת השטח וליצירת האפשרות מצד המשיב 2 ליטול את הכספים ולברוח. מסקנתו של בית המשפט היתה כי המשיב נהג בחוסר תום לב ולפיכך, בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג - 1973, הוא חב בפיצויים בגין הנזק שנגרם למבקשים. טענתם של המבקשים, כי יש לחייב את המשיב כשותף לביצוע עוולת הגזל, לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), נדחתה משקבע בית המשפט כי על רקע כך, שהכספים לא היו מיועדים אך למבקשים אלא נכלל בהם אף חלקו של המשיב 2, ספק בעיניו אם אכן מדובר בגזל. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש מקום לחייב את המשיב בנזקי המבקשים מכוח העוולה של גרם הפרת חוזה - סעיף 62 לפקודה. באשר לגובה הנזק קבע בית המשפט כי על המשיבים לבטל את הערת האזהרה בגין ההלוואה הרשומה על דירת המבקשים וכן לשלם למבקשים פיצוי על נזק בלתי ממוני בגין עגמת נפש שנגרמה להם.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המשיב לבית המשפט המחוזי והמבקשים הגישו ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אך התערב במסקנותיו המשפטיות וקבע כי בנסיבות בהן לא צפה המשיב את התוצאה, לא כיוון אליה ולא היה שותף לה, אין לחייבו לפצות את המבקשים בנזקים שנגרמו להם על ידי המשיב 2. משכך קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב ודחה את הערעור שכנגד, שכוון, בין היתר, לשאלת קיומה של עוולת הגזל.

4.עתה מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט במחוזי. טענת המבקשים היא כי על פי העובדות שנקבעו בבית משפט השלום הוכחו מרכיבי הוראות סעיפים 52 ו- 12 לפקודה באשר לגזילת כספי המבקשים, ולפיכך טעו הערכאות קמא עת לא חויב המשיב מכוח סעיפים אלה. לשיטתם פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכת בית משפט זה, לפיה אחריות בשל גזל תקום גם מקום בו פעל המעוול בתום לב. המבקשים מוסיפים כי רציית המשיב את התוצאה וצפייתו בפועל אינם תנאי לקיום אחריותו לפי סעיף 12 לפקודה.

5.המשיב מתנגד לבקשה הן מן הטעם שלא הוגשה במועד והן לגופו של עניין. לטענת המשיב משקבעו הערכאות קמא כי עוולת הגזל לא קמה בנסיבות העניין, אין מקום לבחינה של סוגיה זו בגלגול שלישי. עוד טוען המשיב כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית משפט השלום לעניין עוולת גרם הפרת חוזה ולפיכך טענות המבקשים, המתייחסות אך לעוולת הגזל, אינן רלוונטיות כלל לענייננו. לחלופין טוען המשיב כי סעיף 12 לפקודה לא חל בנסיבות העניין.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. במקרה הנדון נוגעת בקשת רשות הערעור לממצאים העובדתיים של הערכאות קמא ולמסקנות שהוסקו מהן ואין היא מעוררת סוגיות בעלות חשיבות משפטית, החורגות מעניינם של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בית משפט השלום קבע כי בנסיבות העניין לא הוכחה עוולת הגזל. בית המשפט המחוזי לא חלק על מסקנה זו. על כן, אין בטענות שבפני בגלגול שלישי, לעניין קיומה של העוולה ואחריות המשתף לה על פי סעיף 12 לפקודה, בכדי ליתן רשות ערעור. זאת ועוד: קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לאי צפיות התוצאה, על ידי המשיב, עוגנו בממצאים ראייתיים שהיו בפניו ולא מצאתי בהן, כמו גם במסקנה שהוסקה מהעובדות, משום עילה לקיים דיון נוסף בפני ערכאה שלישית. בנסיבות אלה נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות לערעור שני בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.