בג"ץ 2718/00 ציפורה חסידוף נ. ממשלת ישראל

על-פי הסכם שנכרת בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי, הורחבה תחולתו של חוק נפגעי פעולות איבה, גם על מי שנפגעו מפעולות איבה בתקופה שמיום 29.11.1947 ועד ליום 13.5.1948. העותרת שבפנינו היא אלמנת המנוח מישאל חסידוף ז"ל, שנרצח על-ידי חברי כנופייה ערבית ביום 13.3.1939, במהלך מאורעות הדמים שהתחוללו בארץ בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. בעתירתה מבקשת העותרת לחייב את ממשלת ישראל ואת המוסד לביטוח לאומי, לכרות הסכם שירחיב את תחולת חוק נפגעי פעולות איבה גם על קורבנות המאורעות שבמהלכם נספה בעלה, באופן שיזכה אותה, כאלמנת המנוח, בקבלת קצבה מן המוסד לביטוח לאומי על-פי החוק הנ"ל.

המשיבים הגישו תגובה מפורטת, שבה הסבירו את טעמי התנגדותם לעתירה. עיקר ההתנגדות מבוסס על ההבחנה בין מי שנפגעו בתקופה שקדמה להקמת המדינה לבין אלו שנפגעו לאחר הקמתה. ההסכם שכרתה המדינה עם המוסד, בדבר זכאותם של הנפגעים מפעולות איבה לאחר התאריך 29.11.1947, התבסס על התפיסה שבתקופה זו - שקדמה להקמת המדינה - האחריות המעשית לביטחון האוכלוסיה היהודית היתה נתונה בעיקרה בידי מוסדות "המדינה בדרך", ולא בידי שלטונות המנדט הבריטי. עוד צויין בתגובה, כי אין כל אמצעים להעריך מה יהיה היקף הזכאים, שיבואו בתביעות אם תורחב הזכאות גם לעבר. כן לא ברור מדוע יהיה צודק להרחיב את הזכאות באופן שתחול על נפגעי פעולות איבה בשנות השלושים, מבלי להחילה גם על הנפגעים מפעולות איבה בתקופות קדומות יותר. המקרה האינדיווידואלי של העותרת אכן מעורר רגשי השתתפות. אך הוראות הדין הן ברורות והטעמים שמנו באי כוח המשיבים להתנגדותם לעתירה, שכנעו אותנו כי עמדתם סבירה ואין עילה להתערב בה.

אשר על כן אנו דוחים את העתירה.