בג"ץ 2722/02חדיף יצחק נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט גורפינקל) מיום 25.3.2002 בתיק ב"ש 90807/02 בה דחה את בקשת העורר, העצור עד תום ההליכים, לצאת לחג הפסח למספר ימים על מנת לבלות את החג עם בני משפחתו.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מן הטעם שמצא כי הליך בקשה לחופשה על פי הנוהל המקובל הינו בפנייה לגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר ובמקרה הצורך בעתירת אסיר בעקבותיו, ולא בפנייה ישירה לבית המשפט. לגופו של ענין לא נקט בית המשפט עמדה פסקנית ביחס לבקשה.

3.בא-כוח העורר, עו"ד א' פלדמן, השתית טיעונו בפני על שניים: ראשית, לטענתו, הסמכות לשקול מתן חופשה של מספר ימים לעצור עד תום ההליכים נתונה לבית המשפט שבידו הכלים לבחון את ההשלכות הצפויות משחרור כזה מנקודת ראותם של דיני המעצר והשחרור ולא לגורמי שירות בתי הסוהר. שונה הדבר משחרור לחופשה קצרה לצורך ארוע משפחתי מוגדר, הנתון לסמכות שב"ס, כאשר ההנחה ביסוד שחרור כזה שהעצור יוצא מכותלי בית הסוהר כשהוא מלווה בפיקוח משטרתי.

שנית, לגופה של הבקשה נטען כי בקשת החופשה מתבססת כולה על בסיס הומניטרי בעיקר נוכח מצוקתה הקשה של משפחת העורר בהיבטים שונים.

בא-כוח המדינה מתנגד לשחרור העורר הן מטעמים של סמכות וסדר דין והן לגופה של הבקשה. לעמדתו, על כל בקשת חופשה של עצור עד תום ההליכים, בלא קשר לטיבה, להיות מוגשת בראש וראשונה לשירות בתי הסוהר, ורק לאחר מכן ניתן לעתור לגביה בעתירת אסיר לבית המשפט. משהעורר לא הלך בדרך זו, דין בקשתו להידחות על אתר. לגוף הענין העלה בא-כוח המדינה נתונים שונים מרקעו הקודם של העורר המעמידים את יציאתו לחופשה בסיכון, שעל פי הטענה, לא ראוי לקחתו.

4.נתתי דעתי למכלול הנתונים שהובאו בפני, ובהם החומר הנוסף שהוגש היום על ידי בא-כוח העורר, ובאתי לידי מסקנה כי לא ניתן להיענות לבקשה.

אשר לשאלה מהו ההליך הנכון והראוי שיש לנקוט בו לצורך בקשה לחופשה מן הסוג המתבקש כאן - אם בפנייה ישירה לבית המשפט או בפנייה ראשונית לגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר - על כך איני נדרשת לנקוט עמדה מן הטעם שבלאו הכי, איני רואה להיענות לגופה של הבקשה. אולם אומר, מעבר לנדרש, כי טיעוניו ונימוקיו של עו"ד פלדמן לביסוס ההצדקה לדרך הדיונית בה נקט במקרה זה נראים לי כבדי משקל, ובעת הצורך ראוי יהיה לתת את הדעת לסוגיה זו ולפסוק בה.

אשר לבקשה לגופה: מיצבור הנתונים שלפני מעמיד את יציאתו לחופשה של העורר בצל של סיכון רב. עיקר לענין זה קשור בעובדה כי בשלב מסויים בהליך המשפטי היה העורר משוחרר בערובה והוא נעצר שוב לאחר שהפר הפרה נמשכת את תנאי השחרור שהוטלו עליו. המדובר אינו בהפרה חד-פעמית אלא בהפרה מתמשכת לאורך זמן בתקופה שבין 28.3.01 ועד 2.7.01 כפי שעולה מהחלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בתיק ב"ש 3749/01 מיום 19.7.01 (כב' השופטת אמסטרדם). בהחלטת בית משפט השלום נאמר, בין היתר (שם, עמ' 20):

"בענייננו, אין הפרה נקודתית של תנאי הערובה שיש לייחס לה אופי מקרי אלא הפרה שיטתית ומתמשכת לאורך זמן ותוך זלזול בהחלטות של בית המשפט.... בהתנהגותו של המשיב קיימים מאפיינים של התעלמות וחוסר מודעות בסיסית לחובתו לקיים את צווי בית המשפט".

לכך יש להוסיף את העובדה כי כנגד העורר מתנהלים הליכים פליליים בשני כתבי אישום בעבירות חמורות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע, ויש לחובתו עבר פלילי מכביד בעבירות רבות, ביניהן הפרת הוראה חוקית, בריחה ממשמורת חוקית ונשיאת נשק שלא כדין.

בנסיבות אלה, הסיכון משחרור העורר לחופשה כמבוקש על ידו נהיר על פניו, ולפיכך לא ניתן להיענות לבקשתו.

הערר נדחה.