בג"ץ 2725/00מדינת ישראל נ. רן אברג'ל

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים הטיל על המערער בע"פ 2771/00 (להלן - המערער) 12 שנות מאסר בגין הרשעתו בסדרה ארוכה של עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, פציעה והתפרצות בנסיבות מחמירות, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית. לפנינו ערעורו של המערער בע"פ 2771/00 על חומרת העונש וערעורה של המדינה בע"פ 2725/00 על קולתו.

2.אין ממש בערעורו של המערער. המעשים שבהם הוא הורשע חמורים ויוצאי דופן הם בחומרתם ובנסיבותיהם. די אם נפרט את עובדותיו של האישום מס' 14, שבו הגיע המערער לבית הורי אשתו - המתלוננת - שבו שהו המתלוננת ואמה, הפיל את אשתו על הרצפה ובעודה שוכבת על גבה חתך את פניה שוב ושוב בסכין שבידו, ולאחר מכן חתך את ידה בסכין וכן דקר את האם בחזה ובבטן; ואין זה המעשה החמור היחיד שבו הורשע המערער.

לעומת זאת, ערעורה של המדינה אינו חסר ממש ובנסיבות רגילות היה מקום להחמיר עם המערער במידה משמעותית מעבר לעונש שהוטל עליו בערכאה הראשונה; אם החלטתנו בסופו של דבר שלא להתערב בעונש, הרי זה מחמת צירופם של השיקולים הבאים: ראשית, אין דרכה של ערכאת הערעור להחמיר בעונשו של הנאשם כפי שהיה לערכאה הראשונה לעשות; שנית, לאחר האירועים נשוא כתב האישום התגרשו בני הזוג; שלישית, לטענת הסניגור המלומד - שבעלי הדין היו מוכנים להניח שהיא נכונה - חלה התפתחות בהתייחסותו של המערער לעבירות של אלימות, ובעטייה החליטו הרשויות להעביר אותו לבית-סוהר אחר, כדי ששם יעבור את הטיפול שהוא מסכים לקבל. לאור שיקולים אלה - ובהיסוס רב - אנו דוחים את שני הערעורים.