בג"ץ 2766/13 אבנר גוריון נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

זוהי עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא יבוטל כתב האישום שהוגש נגד העותר.

1.

ביום 8.8.2010 הודיעה משטרת ישראל לעותר כי חקירה פלילית שנפתחה נגדו בחשד לעבירות היזק לרכוש במזיד, קשירת קשר לביצוע פשע והצתה נסגרה על-ידי פרקליטות מחוז דרום בעילה שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (להלן: ההודעה על סגירת התיק ) . אף על פי כן, ביום 7.12.2011 הוגש נגד העותר כתב אישום בעבירות של הצתה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח (להלן: כתב האישום ) . בכתב האישום נטען כי ביום 25.9.2009 נסע העותר על קטנוע, אף שאין ברשותו רישיון לנהיגה בכלי רכב זה, נכנס לבית עסק באיזור התעשייה בעיר אילת, פיזר חומר דליק בבית העסק והצית אותו. עוד נטען בכתב האישום כי כתוצאה ממעשי העותר נשרפה תכולת בית העסק כליל ונגרם נזק רב למבנה.

2.

במסגרת ההליך הפלילי, ביקש העותר מהמשיבה כי תעביר לו את כל חומרי החקירה שהובילו אותה לשנות את החלטתה הראשונית לסגור את תיק החקירה נגדו, וטען כי חומרי החקירה שהועברו לו כוללים רק את הראיות שנאספו לפני ההודעה על סגירת התיק. בפרט, טען העותר כי מסמך אחד שהועבר לידיו מעלה כי פרקליטות מחוז דרום הורתה למשטרה לבצע השלמת חקירה בעניינו לאחר מתן ההודעה על סגירת התיק, והוא ביקש לקבל לידיו את כל המידע הנוגע להשלמת החקירה שהתבקשה והמניעים לה. משסירבה המשיבה להעביר את המידע המבוקש, פנה העותר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה לעיון בחומרי חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' אבו טהה) דחה את בקשת העותר בקובעו כי חומר הראיות שהתווסף לתיק לאחר מתן ההודעה על סגירתו הועבר לעותר וכי מסמכים הנוגעים לשיקולי התביעה והמשטרה לשנות מהחלטתם הראשונית הם בגדר "תרשומת פנימית" אותה המשיבה אינה מחויבת להעביר לנאשם.

3.

בעתירה זו, שכותרתה "עתירה לביטול כתב אישום", מבקש העותר כי יינתן צו על-תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא יבוטל כתב האישום שהוגש נגדו. לטענת העותר, המשיבה לא הבהירה מהו הטעם שבגינו שינתה את דעתה והחליטה להגיש כתב אישום, ולשיטתו אין המשיבה רשאית לעשות כן ללא שינוי של ממש בחומר הראיות. העותר טוען כי אף שנקבע בעבר שהמשיבה רשאית לפתוח תיק מחדש לאחר שנסגר, במקרה זה לא התגלו ראיות חדשות המצדיקות את שינוי ההחלטה. עוד טוען העותר כי שינוי ההחלטה עשוי להצדיק את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו גם מכוח עילת ההגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי). לבסוף, טוען העותר כי על-פי כללי הצדק הטבעי אין זה צודק כי יוגש נגדו כתב אישום לאחר שהסתמך על ההודעה בדבר סגירת התיק והמשיך הלאה בחייו. העותר טוען כי כללי הצדק הטבעי מנחים את בית המשפט הגבוה לצדק במקרים החריגים שבהם הוא מתערב בפסיקתם של בתי-דין שונים, כגון בית הדין לעבודה ובית הדין הרבני, ונוכח העוול שנגרם לו, לטענתו, הוא סבור כי יש מקום להתערבות דומה גם במקרה זה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בהיעדר טעמים מיוחדים וחריגים "מקומה של טענת העותר המבקש להשיג על סבירות האשמתו היא במסגרת ההליך הפלילי גופו" (בג"ץ 9269/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (12.2.2007); בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (6.2.2006)). זאת, מכוח הכלל כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירה במקום שבו יש לעותר סעד חלופי של פניה לערכאה מוסמכת אחרת. במקרה שלפנינו, העותר עצמו מבסס את עתירתו בעיקר על טענת "ההגנה מן הצדק" וזו טענה שהוא רשאי להעלות כטענה מקדמית במסגרת ההליך הפלילי (סעיפים 150-149 לחוק סדר הדין הפלילי).

למעלה מן הצורך יצוין כי בפסקה 8 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.1.2013 קיבל בית המשפט את טענת המשיבה כי העבירה לעותר מספר לא מבוטל של ראיות שהתווספו לתיק החקירה לאחר מתן ההודעה על סגירת התיק. העותר אינו מתייחס בעתירתו לראיות אלה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין נראה, אפוא, כי טענת העותר לפיה לא התגלו ראיות חדשות המצדיקות את שינוי החלטת המשיבה אינה מדויקת.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.