בג"ץ 2804/01 אגודת סוכני התיירות והנסיעות הערבית בירושלים ואח' נ. שר התיי

בפניי בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות בעקבות מחיקת העתירה שבכותרת.

העתירה הופנתה נגד תקנות מסויימות שנכללו בתקנות שירותי תיירות (סוכנויות) התשס"א-2000, ואשר נקבע בהן הסדר בדבר הפקדה של ערובה כספית על ידי סוכנויות נסיעות ומשרדים לתיור. אין חולק, כי העתירה נמחקה בעקבות העובדה, שפג תוקפו של החוק המסמיך, ובעקבותיו אף פג תוקפן של התקנות האמורות, באופן שייתר את הדיון בעתירה, וזהו אף הרקע למחיקתה.

ברם, בכך אין כדי לשלול את זכותם של העותרים להוצאות בגין העתירה. השאלה העולה לעניין זה היא האם העתירה הייתה מוצדקת, בעת הגשתה. תשובה חיובית לשאלה זו עשויה להביא לחיוב המשיבים בהוצאות, גם אם בשלב כלשהו אחרי כן התייתר הצורך להכריע בעתירה. עיון בעתירה מעלה, כי העותרות תקפו את התקנות הנזכרות, אשר על יסודן לא חודש הרשיון שלהן לעסוק בתחום סוכנויות הנסיעות. עמדת המשיב בעתירה, כפי שקיבלה ביטוי בהודעה מיום 23.7.01, הייתה כי יש לדחות את העתירה, כי התקנות האמורות הותקנו בסמכות ובאופן סביר, וכי בכוונת המשיב לפעול להארכת תוקפו של החוק המסמיך (ראו, לעניין זה, גם סעיף 10 להודעה האמורה; ראו גם נספח מש/1 לאותה הודעה). ברור, אפוא, כי לכתחילה לא קיבל המשיב את עמדת העותרות לגופה של העתירה, והדברים אף מוצאים ביטוי במכתב מטעמו, נספח ג' לעתירה. ברור גם מן ההודעה האמורה, כי רשיונן של העותרות לא חודש על יסוד התקנות האמורות, אף כי לא ננקטו נגד העותרות צעדי ענישה בגין אי מילוי אחר הוראות התקנות.

בעמדה זו של המשיב חל שינוי בעקבות צו על תנאי שהוצא ביום 1.8.01. בתצהיר תשובה מטעם המשיב 1 מיום 7.11.01 נאמר, כי ביום 1.1.02 יבוטלו התקנות נשוא העתירה, נוכח פקיעת תוקפן של הוראות החוק המסמיך באותו מועד. כן צויין בתצהיר התשובה, כי עד כה לא נשלל רשיונן של העותרות בשל אי הפקדת ערבויות, והוצהר כי לא יינקטו צעדים נוספים נגד העותרות על יסוד התקנות. עוד נאמר, כי במסגרת הצעת חקיקה אחרת מוסדר נושא הבטחת כספיהם של לקוחות של סוכנויות נסיעות, וכי הסדרתו הפרטנית של העניין במסגרת אותה חקיקה תיעשה על ידי תקנות אחרות מאלה שהותקפו בעתירה.

בעקבות האמור בתצהיר התשובה התייתר הצורך בעתירה, והיא נמחקה. ברם, האמור בתצהיר אינו משקף את עמדתו הראשונית של המשיב, כפי שזו מצאה ביטוי בהודעתו מיום 23.7.01, בה הגן על ההסדר שבתקנות לעיצומו, ולכתחילה אף גרס כי יש מקום להאריכו. במצב זה, אין האמור בתצהיר התשובה משנה מן המסקנה, כי בעת הגשתה הייתה העתירה מוצדקת, הואיל והיא באה על רקע של מחלוקת של ממש בין העותרות לבין המשיב 1 לעניין ההסדר שבתקנות. אכן, אילו תגובתו הראשונית של המשיב 1, בטרם הוגשה העתירה, הייתה כתגובתו בתצהיר התשובה, ניתן להניח כי העתירה לא הייתה מוגשת כלל, באשר לא היה בה כל צורך. דא עקא, לא כך אירעו הדברים בפועל, ובמצב זה, אני סבור כי יש הצדקה לכך שהמשיב ישא בהוצאות העותרות (ראו בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

לכן, אף כי אין בעמדת המשיב 1 בתצהיר התשובה משום הודאה כי ההסדר שבתקנות היה נגוע באי חוקיות כלשהי, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שהמשיב 1 תרם לצורך בהגשת העתירה, וכי במצב זה מן הדין כי יחוייב בהוצאות העותרים.

בשולי הדברים אעיר, כי אינני רואה מקום לחיובם בהוצאות של משיבים 2 ו-3, אשר לכתחילה העתירה לא כוונה כלפיהם, ואשר הצטרפו לעתירה כמי שעלולים להיפגע במקרה של קבלתה. בשום מקרה, לא ניתן לראות משיבים אלה כמי שגרמו לצורך בהגשת העתירה.

התוצאה היא, כי אני מחייב את המשיב 1 לשאת בהוצאות העותרות בעתירה זו בסך 5,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.