בג"ץ 2828/18 חזאם גראם נ. משרד הפנים

השופט נ' סולברג :

1.

העותר 1 (להלן: העותר ) הוא תושב רצועת עזה השוהה כעת בין כותלי הכלא בישראל. בעתירתו טוען העותר כי הוא זכאי לרישיון ישיבה בישראל, אם על רקע מאוימות ואם על רקע בקשה מטעמים הומניטריים. באשר לטענת המאוימות נטען בעתירה כי הוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל

(להלן: ועדת המאוימים ) דחתה את בקשתו בהקשר זה, אך דחייה זו אינה כדין; באשר לטענה מטעמים הומניטריים, טען העותר כי בשנת 2013 הגיש בקשה בעניין זה לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק ), אולם לא קיבל כל מענה בקשר אליה.

2.

בעקבות בקשות ביניים שהגיש העותר, הבהיר המשיב כי ביום 27.2.2018 ניתנה החלטה עדכנית של יו"ר ועדת המאוימים, ובה הובהר כי טענת העותר למאוימות נדחתה כבר בשנת 2007; כי חוות דעת גורמי הביטחון היא שאין חשש ממשי לשלומו של העותר אם ישוב למקום מגוריו; וכי יש לו רקע פלילי לא מבוטל מעבר לעבירות של שהייה בלתי חוקית. לטענת המשיב, אין בעתירה דבר שיכול להצדיק התערבות בהחלטה זו, אולם הוא נֵאות לפנים משורת הדין לאפשר לעותר להגיש ראיות חדשות שטרם הועברו לוועדת המאוימים, אשר תומכות בטענתו למאוימות, וראיות אלו תיבחנה כמקובל.

3.

בתגובה המקדמית שהוגשה לעתירה הוסיף המשיב וטען כי דין העתירה להידחות גם בקשר לטענה בדבר טעמים הומניטריים. ראשית ציין המשיב כי בניגוד לנאמר בעתירה, בשנת 2014 ניתנה החלטת שר הפנים שדחתה את הבקשה שהגיש העותר. לפיכך, ככל שהעתירה מכוונת להשיג על החלטה זו, הריהי לוקה בשיהוי כבד. מכל מקום, גם לגופה לא נפל בה פגם: סעיף 3א1(ה) לחוק קובע במפורש, כי עצם העובדה שבן זוגו או ילדיו של אדם שוהים כדין בישראל, אינה יכולה להחשב כטעם הומניטרי. בענייננו, אין בפיו של העותר טענה הומניטרית החורגת מכך, ועל כן דין טענתו להידחות. על זאת יש להוסיף, לעמדת המשיב, את העובדה שהעותר שוהה בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה, ואת שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים בכגון דא.

4.

להשלמת התמונה יצוין כי העותר אכן פעל על-פי הצעת המשיב והגיש מסמכים נוספים לוועדת המאוימים; אולם גם בקשתו החדשה נדחתה, בהחלטת יו"ר ועדת המאוימים מיום 28.5.2018. המשיב מציין כי לנוכח צו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספות הראשונה והשנייה לחוק), התשע"ח-2018, הגיש העותר עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בעניין המאוימות, אשר תוקפת בין היתר את חוקיות ההחלטה האחרונה, ולפיכך אין הצדקה להידרש לה במסגרת ההליך דנן.

הכרעה

5.

לאחר העיון בעתירה ובעמדת המשיב, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת היותה כוללנית ונטולת תשתית עובדתית. העותר הכביר במילים על הזכות לחיי משפחה, על עקרון השוויון, על סבירות ועל מידתיות. ברם, במישור הקונקרטי, העותר אינו מפרט איזה פגם נפל בהחלטות המשיב, שהן מצדן מנומקות כדבעי; במצב דברים זה אין אפשרות ולא הצדקה לברר טענות אלו.

6.

כזכור, בעתירה מבוקש רישיון ישיבה בישראל על יסוד שתי טענות – מאוימות וטעמים הומניטריים. באשר לטענת המאוימות, כל שנטען בעתירה הוא כי "העותר חושש לחייו מאחר ונודע לו כי הוא דרוש ברשות ו/או בעזה בגין שיתוף פעולה עם ישראל [...] נשקפת סכנה קיומית ברצועת עזה לחייו [...] העותר חושש לחייו מסיבה נוספת מאחר ובעת שהותו בין כותלי הכלא שימש את רשויות החוק בתפקידים מסוימים" . טענה כללית זו אינה מגלה עילה להתערב בהחלטת יו"ר ועדת המאוימים מיום 27.2.2018, ששקללה גם את העובדה שטענת המאוימות נדחתה עוד בשנת 2007 (והעותר בחר שלא לתקוף אותה בזמן אמת), גם את חוות הדעת העדכניות של גורמי הביטחון שלפיהן אין סכנה בהשבת העותר למקום מגוריו, וגם את עברו הפלילי.

7.

באשר לטענתו על רקע טעמים הומניטריים, הרי שבניגוד למצג שהוצג בעתירה ולפיו בקשתו מעולם לא נענתה – הרי שזו נדונה ונדחתה כבר בשנת 2014; די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת הטענה שמוצגת בעתירה. מכל מקום, העותר אינו מבסס טענה כלשהי לטעמים הומניטריים מעבר לטענה שאשתו וילדיו חיים בישראל. כפי שציין המשיב, הדין אינו מאפשר להכיר בכך כטעם הומניטרי.

8.

העתירה נדחית אפוא על הסף. בשל ריבוי הבקשות שהגיש העותר, תוך הצגת תמונה עובדתית חלקית, ישא העותר בהוצאות המשיב – על הצד הנמוך, לפנים משורת הדין – בסך של 1,500 ₪.