בג"ץ 2833/16 רסמיה אבו עראר נ. שר הפנים

1.

ההליך שבכותרת הועבר לטיפולי על רקע חילופים בלשכת הרשמים. בהסכמת הצדדים אני מורה על מחיקת העתירה. נותר, אפוא, להכריע בבקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות.

2.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 6.4.2016 ובמסגרתה נתבקש צו על תנאי אשר יורה למשיב ליתן טעם מדוע הוחלט לאשר את המשך שהייתה של העותרת בישראל עם מתן היתר מת"ק בלבד ולא במעמד של תושבת ארעית (רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5), כפי שהיה ב-15 השנים שלפני הגשת העתירה.

3.

כאמור, הצדדים הסכימו על מחיקת העתירה לאחר שביום 13.10.2016 עדכן המשיב כי ביום 28.8.2016 נמסרה לעותרת הודעה לפיה מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה החליט להאריך את רישיון הישיבה הארעי של העותרת (א/5) בשנה נוספת.

4.

העותרת טוענת כי הגשת העתירה היתה מוצדקת נוכח סירובו של המשיב ליתן לה רישיון ישיבה ארעי ובשים לב לכך שבסופו של יום הסעד המבוקש על ידה התקבל לאחר הגשת העתירה. המשיב מצדו מתנגד לבקשה לפסיקת הוצאות וטוען כי ההחלטה להאריך את רישיון הישיבה של העותרת נתקבלה לאחר בדיקות והתייעצויות שנערכו בעקבות פנייתה של העותרת עוד בטרם הגשת העתירה, ובמילים אחרות – לא העתירה היא שהובילה למתן הסעד המבוקש. עם זאת, מבקש המשיב, כי ככל שיוחלט להיעתר לבקשה, ראוי ששיעור ההוצאות שייפסק יהיה על הצד הנמוך.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה על-פי אמות המידה החלות בכגון דא (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1994) ) הגעתי לכלל דעה כי דינה להתקבל. מעיון בכתב העתירה עולה כי עוד בטרם הגשתה, ביום 2.2.2016, פנתה העותרת ללשכת רישום האוכלוסין לבחון אם לא חלה טעות בהחלטה מיום 24.1.2016 לאשר את המשך שהייתה בישראל עם מתן היתר מת"ק בלבד. ביום 8.2.2016 התקבלה תשובת המשיב לפיה לאחר בחינת עניינה של העותרת הוחלט לסרב לבקשתה לחידוש רישיון הישיבה הארעי מסוג א/5. נוכח האמור פנתה העותרת, ביום 24.2.2016, לפרקליטות המדינה במכתב טרם הגשת עתירה בבקשה להתערבותם בהחלטת המשיב. במכתב מטעם פרקליטות המדינה מיום 29.2.2016 נמסר לעותרת כי פנייתה הועברה לגורמים הרלוונטיים. משלא התקבלה תשובה נוספת ונוכח מועד פקיעת רישיון א/5 של העותרת (21.6.2016) הגישה העותרת, ביום 6.4.2016, את העתירה שבכותרת.

6.

בנסיבות אלה, ונוכח מועד פקיעת הרישיון של העותרת ובהתחשב בכך שהעתירה הוגשה כחודש וחצי לאחר פנייתה לפרקליטות המדינה (אשר לא קיבלה מענה לגופו של עניין טרם הגשת העתירה) סבורני כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת וכי המשיב לא שלל קיומו של קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעד המבוקש.

7.

אשר על כן, ובשים לב לכך שהעתירה הסתיימה ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי בי-דין נוספים מהותיים, ראיתי לחייב את המשיב בהוצאות העותרת בסך של 7,000 ש"ח.