בג"ץ 2848/01 סלאח בשיתי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים - מפי השופט צ' זילברטל - לעצור את העוררים עד תום ההליכים.

1.כנגד העוררים הוגש ביום 26.3.01 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, גניבה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בנוסף, מיוחסות לעורר 1 עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק בזדון, תקיפה ואיומים. על פי המתואר באישום הראשון, ביום 19.3.01 לנו העוררים בגן ציבורי סמוך לגבעת התחמושת. בשעה 8:30 לערך, משהחלו פועלים לעבוד באתר הבניה הסמוך, דרשו מהם העוררים כי יחדלו מעבודתם. כאשר המשיכו הפועלים לעבוד, עלו העוררים על גג המבנה והיכו את הפועל עלי סיערה בכל חלקי גופו ברגליהם ובעזרת מקל. במהלך התקיפה נטלו העוררים את הטלפון הנייד של עלי סיערה ללא הסכמתו, ועזבו את המקום. על פי המתואר באישום השני, חזרו העוררים לאתר הבניה לאחר חצי שעה, ויחד עם אדם בשם עבד אל-חטיב החלו לידות אבנים לעבר הפועלים. משפנה מנהל העבודה במקום, אנדרי שירמן, אל העוררים וביקש מהם להימנע מהתפרעות, הצמיד העורר 2 סכין לבטנו של שירמן. שירמן דחף את הסכין מגופו ופנה לעבר העורר 1 , שהמשיך לידות אבנים, וביקש ממנו להימנע מכך. העורר 1 הצמיד סכין לגרונו של שירמן ובאותה העת העורר 2 היכה אותו בעזרת מקל בראשו. המשטרה הגיעה למקום והשוטר רוני דוד ביקש מהעורר 1 להזדהות. בתגובה איים העורר 1, כשסכין בידו, כי אם השוטר לא יעזוב את המוקם הוא ירצח אותו. כאשר ניסה השוטר להשתלט עליו, תקף אותו העורר 1 וכן היכה את השוטרת אלה קליימן, כאשר ניסתה לעזור לרוני דוד. על פי המתואר באישום השלישי, לאחר שהובאו העוררים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, ביקשו העוררים טיפול רפואי. לאחר שנבדקו העוררים על ידי אנשי מד"א, משה עמדי ומשה גרונמן, איים העורר 1 על משה עמדי כי ידאג לכך שירצחו אותו ולאחר מכן בעט בחוזקה ברגליהם של גרונמן ועמדי.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. המדינה טענה כי העוררים מסוכנים לציבור ככלל ולעלי סיערה בפרט, ומעידה על כך האלימות החמורה בה נעברו העבירות. לעומת זאת, בא כוחם של העוררים הדגיש בפני בית המשפט את העובדה כי לעורר 1 אין עבר פלילי וכי הוא סובל ממחלת האסטמה והרקע המשפחתי שלו בעייתי. בנוסף, ביקש מבית המשפט להתחשב בכך ששני העוררים הם המפרנסים היחידים של משפחתם.

3.בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעוררים עברו את העבירות המיוחסות להם. בנוסף, קבע בית המשפט כי האלימות החמורה בה נקטו העוררים וכן השימוש בנשק קר מקימים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- וכן חזקת מסוכנות על פי סעיף 21(א)(1) לחוק. באשר לחלופת מעצר, בית המשפט שקל את נתוניהם האישיים של העוררים והגיע למסקנה כי עברו הפלילי של העורר 2 ומעשי האלימות החמורים המיוחסים לעורר 1 מלמדים כי לא ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר.

4.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר לפניי. בא כוח העוררים טוען כי אין ראיות לכאורה להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם. הסיבה לכך היא כי מהראיות עולה שבמהלך האירועים היו העוררים במצב של שיכרות ועל כן אין הם נושאים באחריות פלילית למעשים שעשו. לטענתם זה נכון במיוחד לגבי העבירה של חבלה בכוונה מחמירה הדורשת "כוונה מיוחדת". כן יש לייחס חשיבות לעובדה כי לעורר 1 אין עבר פלילי וכי עברו הפלילי של עורר 2 אינו כולל גרימת חבלות. כן נטען כי הרקע המשפחתי של העוררים מצדיק חלופת מעצר.

5.בדיון לפניי הדגיש בא-כוח העוררים את טענת השיכרות ואת העובדה כי עברו של עורר 1 הוא נקי וכי העבירה אחרונה של עורר 2 בוצעה בשנת 1996. לכן, לדעתו, מן הראוי לשחרר את העוררים בחלופת מעצר.

6.לעומתו טענה באת-כוח המדינה כי, בנסיבות המקרה הנדון, השיכרות אינה בבחינת הגנה וכי המעשים האלימים הקשים שבוצעו לכאורה על ידי העוררים מצביעים על מסוכנותם. יתרה מזו, טענת השיכרות אף מגבירה את מידת מסוכנותם של העוררים. כן צוין, כי נגד עורר 2 תלויים ועומדים חמישה כתבי אישום נוספים.

7.לאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, אשר ביסס את מסקנתו כי יש לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם על נימוקים כבדי משקל.

אי לכך, הערר נדחה.