בג"ץ 2869/07 ברוריה שיינס נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

בעתירה שבכותרת, שהוגשה ביום 27.3.2007, התבקש המשיב שלא להפסיק את שירותה של העותרת במשטרת ישראל. על פי האמור בעתירה, התכוון המשיב להורות על הפסקת שירותה של העותרת בחודש ספטמבר 2007, כשתגיע העותרת לגיל 57 ולהוציאה לחופשת פרישה בתאריך 1.5.2007. העתירה התבססה על פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 10076/02 -

(דר' רוזנבאום נ' נציב שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 12.12.2006). באותו פסק דין נפסל נוהל הפרישה שהופעל על די המשיב, על פיו ככלל שוטרים שהגיעו לגיל 55 (כיום לגיל 57) ומלאו עשר שנים לשירותם, הוצאו לקצבה. נפסק כי הכרזת הבטלות של הנוהל תושהה לשמונה עשר חודשים, תוך שנקבע כי בתקופת הביניים ישמרו ההסדרים הקיימים, אך המשטרה ושירות בתי הסוהר רשאים לקבוע הסדרי ביניים לתקופת הביניים. בעתירה שבכותרת טענה העותרת כי אין סיבה להוצאתה הכפויה לפרישה בגיל 57, וכי הדבר יהווה הפליה פסולה ביחס לכל עובד אחר במדינה, ללא כל הצדקה ובניגוד לפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק. על פי האמור בעתירה, בראיון שקיים המשיב לעותרת ביום 11.1.2007 היא פירטה בפניו את רצונה בהמשך השירות, אך המשיב החליט להורות על שחרורה כמתוכנן, בגין 57. שתי פניות נוספות של העותרת למשיב (ביום 13.2.2007 וביום 13.3.2007) לא זכו למענה, ומכאן העתירה.

2.

בתגובה לעתירה הודיע המשיב (ביום 25.4.2007) כי החליט שעניינה של העותרת ייבחן פעם נוספת בהתאם להסדרי הביניים שאישר לאחרונה, בהתאם לפסק הדין בבג"ץ 10076/02. המשיב הוסיף כי יפרוש מכהונת המפקח הכללי של המשטרה בקרוב, וכי החליט להותיר למחליפו להכריע בעניינה של העותרת, בהתאם להסדרי הביניים שגובשו. נמסר איפוא בתגובה לעתירה כי ההחלטה בדבר הוצאת העותרת לקיצבה לא תיושם לפי שעה, עד לקבלת החלטה חדשה בעניינה על ידי המפקח הכללי שיתמנה.

3.

ביום 23.9.2007 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה שירותה של העותרת במשטרת ישראל יוארך עד ליום 30.9.3008 וכי בכפוף לכך תידחה העתירה. לעניין פסיקת הוצאות הגישו הצדדים טיעון לבית המשפט. העותרת עומדת על חיוב המשיב בהוצאותיה. לטענתה, בעקבות הגשת העתירה ובעטיה בלבד, הוסכם בין הצדדים כי שירותה יוארך בשנה. כל פניותיה הקודמות של העותרת להאריך את שירותה בשנה – סורבו. העותרת הדגישה כי פניותיה בכתב למשיב, לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 10076/02, כלל לא זכו למענה. בשל כך נאלצה העותרת להגיש את העתירה, דבר שגרם לה להוצאות נכבדות ולחוסר נעימות הכרוך בהגשת עתירה נגד המערכת בה היא משרתת.

4.

המשיב טוען מנגד כי ההחלטה להאריך את שירותה של העותרת בשנה לא נתקבלה עקב הגשת העתירה אלא עקב גיבושה של מדיניות פרישה לתקופת הביניים ובחינת עניינה של העותרת לאור הקריטריונים שנקבעו במדיניות זו. בעמדת המשיב נמסר כי נוכח פניותיה של העותרת אל המשיב לאחר החלטתו מיום 11.1.2007 נשקל עניינה של העותרת על ידי הגורמים המקצועיים באגף משאבי אנוש והיועץ המשפטי למשטרה. המלצת היועץ המשפטי למשטרה (מיום 26.3.2007) הייתה לבחון מחדש את עניינה של העותרת נוכח הקריטריונים המתגבשים לתקופת הביניים. אגף משאבי אנוש המליץ (ביום 12.4.2007) להאריך את שירותה של העותרת בשנה אחת. על פי הנטען, עוד טרם גובשה עמדה סופית הוגשה העתירה, שהתקבלה בלשכת היועץ המשפטי למשטרה ביום 15.4.2007. לטענת המשיב, השהיית הבטלות של הנוהל הקיים למשך שמונה-עשר חודשים שימש נימוק המצדיק, לכשעצמו, את ההחלטה המקורית להוציא את העותרת לקצבה בגיל 57. הסדרי הפרישה לתקופת הביניים אומצו עקרונית על ידי המשיב רק לאחר הגשת העתירה. מאחר שהעותרת ענתה על הקריטריונים, הוארך שירותה בשנה נוספת. נוכח העובדה שהתיק הסתיים בהסדר פשרה במסגרתו התקבל באופן חלקי ביותר מבוקשה של העותרת, ובהתחשב בכך שבראיון הסיכום לא התנתה העותרת את מחיקת העתירה בתשלום הוצאות, מבקש המשיב שלא להטיל עליו הוצאות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח (4) 217 , באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה.

6.

במקרה שלפניי, דומה כי אין מחלוקת על כך שהעתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים ובלא שיהוי. יש לזכור כי עובר להגשת העתירה לא נמסר לעותרת כי עניינה נשקל על ידי הגורמים המקצועיים באגף משאבי אנוש ועל ידי היועץ המשפטי למשטרה ולא ניתן כל מענה לפניותיה. במצב דברים זה, ומשקרב מועד יציאתה לחופשת פרישה, הצדיק הדבר, מראיה אובייקטיבית, את הגשת העתירה. מנקודת מבטה של העותרת הגשת העתירה היתה הכרחית. לאחר הגשת העתירה חל שינוי בעמדת המשיב והוא האריך את שירותה של העותרת בשנה נוספת. אין ספק כי מבחינה כרונולוגית בא עניינה של העותרת על פתרונו לאחר הגשת העתירה. אמנם, מתשובת המשיב עולה כי לא הגשת העתירה היא שהובילה לשינוי בעמדת המשיב. אולם, אפילו היה העניין נפתר בסופו של דבר גם ללא הגשת העתירה, נוכח ההתנהלות שקדמה לה, יש יסוד סביר להניח כי הגשת העתירה תרמה תרומה מסוימת לקבלת הסעד באופן ובזמן שניתן. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת המשיב כי לעותרת ניתן סעד חלקי בלבד, בכך ששירותה הוארך בשנה אחת, ולא עד לגיל הפרישה המקובל במשק. במצב דברים זה, אין מקום להיעתר לבקשה לפסיקת הוצאות במלואה.

7.

לעניין שיעור ההוצאות, מלבד חלקיות הסעד שהתקבל יש להביא בחשבון גם את מהות העתירה, היקפה ומורכבותה, המהירות היחסית בה טופל העניין לאחר הגשת העתירה והעובדה שלא התקיים דיון בה. בהקשר זה יצוין כי העותרת לא נקבה בסכום ההוצאות המבוקש. היא אף נמנעה מפירוט ההוצאות שנגרמו לה ומהגשת אסמכתאות או אומדן כלשהו לגבי שכר הטרחה בקשר לעתירה. במצב דברים זה, רואים אותה כמשאירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, שיקבע את סכום ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה (ראו, בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות

המוסמכת (טרם פורסם, 30.6.2005)). בשים לב למכלול השיקולים הנזכרים, באתי למסקנה כי יש לפסוק לזכות העותרת הוצאות בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.