בג"ץ 2879/97 דדיה גיל נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ

ביום 12.3.88, בהיותו בן 10 שנים וחצי, נפגע המבקש בתאונת דרכים. בתאונה נפגעו גם הוריו ובעיקר אימו, אשר נפגעה קשה לנגד עיניו. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בחיפה.

בפסק דינו מיום 25.9.96, קבע בית המשפט כי למבקש נכות נפשית צמיתה של 10%. בית המשפט הוסיף כי הנכות קשורה סיבתית לתאונה שעברה האם. בית המשפט ציין, כי פגיעתו הנפשית של המבקש עומדת בתנאים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן , פ"ד מד (3) 397. אמנם אין המבקש סובל ממחלת נפש, ציין בית המשפט, אך הוא במצב של דיכאון קבוע ומהות הפגיעה הנפשית, שאינה מגולמת באחוזי הנכות עצמם, מצדיקה מתן פיצוי לאור עקרונות הלכת אלסוחה . על יסוד קביעה זו נפסקו למבקש פיצויים בגין הטפול הנפשי שעבר המבקש ועתיד לעבור, פיצויים בגין אבדן כושר השתכרות וכן פיצויים בגין כאב וסבל.

הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי הסכום שנפסק לזכותו מועט בהתחשב בנזקו, ואילו המשיבים טענו להיעדר חבות. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נתקבל הערעור מטעם המשיבים. בית המשפט קבע בדעת רוב, כי טיב הפגיעה הנפשית במקרה דנן אינו עולה כדי הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה , וכי עיקרו של הנזק הנפשי, מקורו בנסיבות משפחתיות מאוחרות. לפיכך, גם אם שיעור אחוזי הנכות שנקבע למבקש (10%) אינו מהווה אינדיקציה לכשעצמו לשאלת תחולת הלכת אלסוחה , עדיין אין מקום לקביעתו של בית משפט השלום כי הנזק הנפשי במקרה דנן הוא "מהותי". שופט המיעוט סבר, כי יש לבחון לגופו של ענין את הנזק שנגרם, ובבחינה כזו דעתו היתה, כי נגרם למבקש נזק מהותי ו"דכאון מתמשך וקבוע". כן ציין שופט המיעוט, כי ישנה בעניננו נפקות לעובדה, כי המבקש נפגע פיסית במהלך התאונה ולפיכך אמת המידה לבחינת נכותו הנפשית שונה מהלכת אלסוחה הנ"ל.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקש מדגיש את חומרת מצבו הנפשי דהיום וטוען, כי מצב זה הינו תולדה ישירה של תאונת הדרכים. כן מדגיש המבקש את העובדה כי המצב הנפשי הינו תוצאה, בין היתר, של פגיעתו העצמית (הפיסית) של המבקש בתאונה וכי יש להביט על עובדה זו כמבדילה את נסיבות המקרה מהלכת אלסוחה , הכל כפי דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. אליבא דמבקש, מן הדין היה לפצות את המבקש גם על טיפולי העתיד להם יזקק והן על אבדן השתכרותו, ולא רק על ראשי הנזק שלא שונו על ידי בית המשפט המחוזי (כאב וסבל וכן טיפולי העבר). המבקש משיג גם וטוען, כי אין לפרש את הלכת אלסוחה כשוללת פיצוי מקום בו נגרם נזק מהותי כבמקרה דנן, ביחוד כאשר נזק זה קיבל ביטויו בפסיקה, לפיה נקבעו למבקש אחוזי נכות צמיתה. על כן מתבקש בית משפט זה לפסוק לבמקש פיצוי בגין טיפול עתידי וכן לחייב את המשיבה בפיצוי בגין אבדן כושר השתכרותו.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, שאלת זכאותו של נפגע בנזק נפשי עקב פגיעתו של קרוב, נדונה בעבר בפני בית משפט זה (הלכת אלסוחה הנ"ל). ביטוי להלכה זו ניתן לאחרונה גם לענין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראה: ע"א 3748/95 הסנה חב' לביטוח נ' חטיב , (טרם פורסם)). הלכות אלה חזרו וקבעו כי לצורך הכרה בנזק מעין זה נדרשת פגיעה חמורה העולה כדי פגיעה נפשית מהותית - "מחלת נפש כפשוטה וכן מקרים ברורים וקשים ואף משמעותיים מבחינת משכם של פגיעות נפשיות ורציניות" ( אלסוחה , שם, בעמ' 436). אכן, לב הענין שבפני הוא השאלה העובדתית אם אכן עולה פגיעתו של המבקש כדי מאפיינים אלה. בית המשפט המחוזי, בנתחו את החומר שבפניו, לרבות חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לו, השיב על כך בשלילה. לא מצאתי בפסיקתו ובטענות המבקש לענין זה משום עילה להתערבותו בממצאים אלה. אין בטענות אלה משום שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד ל"ו (3) 123). הוא הדין לענין הטענה בדבר קיומו של נזק פיסי נלווה במקרה דנן. אף בפסק דינו של בית משפט השלום יש ביטוי לכך, כי פגיעה זו - במידה והיתה - היא קלה ביותר, ואין בה בנסיבות המקרה כדי לבסס או לשנות את תנאיה של הלכת אלסוחה . לפיכך דין הבקשה להידחות.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.