בג"ץ 2913/03 מוחמד בן נאג'ם ג'ורבאן נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.זוהי עתירת העותר, המבקש כי תינתן הוראה למשיבה 1 לנמק מדוע לא תפתח בחקירה כנגד משיב 2 בחשד לביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה והדחה בעדות. כן מתבקשת משיבה 1 לנמק מדוע לא תחזור בה מכוונתה למחוק את משיב 2 מכתב האישום שהוגש נגדו ונגד העותר בת.פ. 309/01 בבית המשפט המחוזי בחיפה. העותר והמשיב 2 הואשמו בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובתקיפה הגורמת לחבלה ממשית בנסיבות מחמירות וזאת על רקע מעשי תקיפה שבוצעו כלפי המתלונן בחתונה.

2.אשר לראש הראשון של העתירה, המדינה הודיעה כי היא שוקלת להורות על פתיחת חקירה כנגד משיב 2, אביו ואחיו בחשד לשיבוש הליכי משפט, וביום 27.5.03 פנתה למשטרה בבקשה כי תפתח בחקירה כאמור. מכאן, שהעתירה התייתרה בנושא זה.

3.אשר לראש השני של העתירה, המדינה פרשה בפירוט ובהרחבה את השיקולים שהניעו אותה לחזור בה מן האישום כנגד המשיב 2. החלטה זו נתקבלה בעקבות השלמת חקירה שבוצעה ולאחר שלדעת התביעה בראיות שנותרו לא מצוי פוטנציאל להרשעת המשיב 2. בנסיבות אלה, סברה המדינה כי עליה לחזור בה מהאישומים כנגד משיב 2, כאמור.

4.עיקרון הוא כי בנושא העמדה לדין נתון לתביעה מרחב שיקול דעת רחב, ובמיוחד כך כאשר השיקול נוגע בהערכת חומר הראיות, ובית משפט זה יתערב בכך רק במקרים נדירים ביותר. זאת יעשה רק מקום שמסקנות התביעה הינן בלתי סבירות בעליל (בג"צ 2534/97 חה"כ יהב נ. פרקליטת המדינה, פד"י נא(3) 1, 24, 31-2). נתנו דעתנו לפירוט שיקולי התביעה בנושא הראייתי ולא מצאנו כי הם לוקים באי סבירות או בפסול אחר.

מכאן, שאיננו רואים מקום לקבלת העתירה ואנו דוחים אותה.