בג"ץ 2938/20 ליאור כספי חברת עורכי דין נ. הכנסת

השופט ד' מינץ:

לפנינו עתירה במסגרתה התבקש תיקון מספר הוראות של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק ).

1.

בתמצית, בעתירתה טוענת העותרת כי על אף שהחוק אמור היה ליתן משקל בכורה לשיקולי השיקום של חייבים, ולהקל על כניסתם להליכי חדלות פירעון, הלכה למעשה הוא יצר הסדר בעייתי אשר מסב נזקים רבים ופגיעה קשה שאינה מידתית, הן בחייבים והן בנושים "רגילים". בכלל זה טוענת העותרת כי במסגרת סעיפים 120(ג) ו-129(א)(1)(ג) לחוק, נוצרת העדפת נושים אסורה לרשויות מנהליות. בנוסף, חרף כוונת המחוקק להביא לשיקום גם של מי שנפלט מהליך פשיטת הרגל, החוק שותק ביחס לתקופת הצינון אשר לאחריה ניתן להגיש בקשה חדשה לחדלות פירעון בהתאם לחוק. לטענת העותרת, הפגמים שנפלו בחקיקת הוראות החוק האמורות, עולים כדי פגמים מהותיים אשר יש בהם להצדיק את התערבותו של בית המשפט. כמו כן נטען לפגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות, ובכלל זה בזכות לשוויון ובחופש העיסוק.

2.

המדינה (משיבים 6-2) הבהירה מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי-מיצוי הליכים, שעה שהעותרת לא הקדימה כל פנייה לגורמים רלוונטיים קודם להגשת העתירה ביחס לסעדים החוקתיים העקרוניים המבוקשים בעתירה. כמו כן, לעמדת המדינה דין העתירה להידחות על הסף אף בשל שיהוי כבד שנפל בהגשתה לאור חלוף הזמן מאז כניסתו של החוק לתוקף ובוודאי לאור חלוף הזמן מאז פורסמו ההליכים המקדמיים של הליך החקיקה. עוד נטען לקיומם של סעדים חלופיים במסגרתם יכולה העותרת לתקוף החלטות פרטניות שהתקבלו על ידי הגורמים הרלוונטיים בהליכי חדלות פירעון. מעבר לכך, העתירה לא מניחה כל תשתית עובדתית ומשפטית לביסוס הנטען בה לפגמים שנפלו בהליך החקיקה, והיא אף אינה מגלה כל עילה להתערבות שיפוטית. העתירה אינה מניחה תשתית ולוּ מינימלית להוכחת פגיעה כלשהי בזכות יסוד, בוודאי לא פגיעה מהותית, יסודית ועמוקה אשר מבססת עילה המצדיקה סעד חריג ויוצא דופן בדמות תיקון וביטול סעיפי חקיקה ראשית.

3.

עוד הרחיבה המדינה בדבר הרקע שעמד מאחורי הליך החקיקה, בכלל זה הצורך שהתעורר בעריכת רפורמה מקיפה בדיני חדלות פירעון, על מנת ליצור תשתית דינים ישראלית מודרנית תוך ביטול פקודות והסדרים ישנים ויצירת אחידות במסגרת חקיקה חדשה אשר מתאימה לסביבה הכלכלית בה היא חלה. המדינה עמדה על תכליות החוק, וביניהן להביא לשיקומו הכלכלי של החייב אשר יש בו כדי לשרת את טובת הנושים אך גם לקדם ערכים חברתיים נוספים; להשיא את ערך נכסי החייב; קידום שילובו מחדש של החייב במרקם החיים הכלכליים; הסדרת הליך חדלות הפירעון באופן ברור ומדויק ועוד. עוד פירטה המדינה את משמעותן של הוראות החוק אותן תוקפת העותרת בעתירתה, בהבהירה כי העותרת כשלה בהבנת ההוראות ומייחסת להן משמעות המבוססת על הבנה לקויה.

4.

משיבה 1, הכנסת, הגישה תגובה תמציתית והצטרפה לעמדה כי דין העתירה להידחות על הסף מאותם טעמים עליהם עמדה המדינה.

5.

לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף. טרם יפנה עותר לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, עליו לפנות לרשות המוסמכת הרלוונטית. כלל זה תקף גם כאשר מדובר בעתירה שעניינה ביטול חוקים או תקנות (בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 869, 873 (2002); בג"ץ 2264/12 יצחק נ' שר המשפטים (8.5.2012)). על כלל זה חזר בית משפט זה אין ספור פעמים, כולל לאחרונה (וראו: בג"ץ 5746/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (30.8.2020)). העותרת עצמה אינה טוענת כי הקדימה בפנייה טרם הגשת העתירה למי מן הגורמים הרלוונטיים ביחס לסעדים החוקתיים העקרוניים המבוקשים על ידה, וממילא לא צורפו כל פניות כאמור כנספחים לעתירה.

ויודגש, אין מדובר בעניין פורמלי גרידא, שכן בבסיס הדרישה למיצוי הליכים עומדות תכליות חשובות, ובכלל זה מתן האפשרות למיקוד המחלוקת המשפטית וגידורה לצורך גיבוש התשתית הנדרשת להכרעת בית המשפט (בג"ץ 2889/16 עמותת "צדק פיננסי" נ' המפקחת על הבנקים , פסקה 6 (4.4.2016); בג"ץ 2030/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר המשפטים , פסקה 15 (18.3.2020)). כך על אחת כמה וכמה בענייננו, שעה שכפי שעולה מתגובת המדינה, בכך שהעותרת לא הקדימה פנייה למדינה טרם הגשת העתירה, היא מנעה מהמדינה להתייחס לטענות לגופן ולהבהיר

לעותרת את הליכי חדלות הפירעון על פי החוק, באופן אשר היה עשוי לייתר את העתירה או להשליך על היקפה.

6.

עוד יצוין כי העתירה הוגשה רק ביום 10.5.2020 כאשר הליך חקיקת החוק החל כבר במהלך שנת 2015, עם פרסום תזכיר החוק – או לכל הפחות עם פרסום הצעת החוק ביום 2.3.2016 – כאשר החוק אושר בכנסת ביום 5.3.2018. הגשת העתירה בשלב זה לוקה אפוא גם בשיהוי כבד ביותר (וראו: בג"ץ 1381/19 בן חיים נ' כנסת ישראל (16.7.2019); בג"ץ 6411/16 הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות נ' כנסת ישראל , פסקה 46 (19.6.2018)).

7.

כמו כן, בצדק טענה המדינה כי העותרת לא מיצתה סעדים חלופיים אשר עומדים לרשותה באשר להחלטות פרטניות שהתקבלו על ידי הגורמים הרלוונטיים בהליכי חדלות פירעון בהם הייתה מעורבת, ואין מקום כי בית משפט זה יידרש לטענותיה בהקשר זה (בג"ץ 1237/19 ליפשיץ נ' הכנסת (20.2.2019)).

בנסיבות אלו, דין העתירה כאמור להידחות על הסף. העותרת תישא בהוצאות המדינה בסך של 7,500 ש"ח ובהוצאות הכנסת בסך של 2,500 ש"ח.