בג"ץ 2946/07 נאור משה נ. עיריית ירושלים

השופט א' גרוניס:

1.

העותר הינו החוכר של מבנה, הנמצא באזור התעשייה עטרות בירושלים (להלן - המבנה). במסגרת עבודות מיגון ואבטחה, הוקמה גדר ביטחון המקיפה את אזור התעשייה עטרות. המבנה נותר מחוץ לשטח התחום על ידי הגדר. העותר מציין כי בגדר קיים שער בסמוך למבנה, אולם שער זה נותר סגור באופן קבוע, מטעמי ביטחון. פנייה של העותר אל מפקד משמר הגבול בירושלים לשם פתיחתו של השער, נענתה בשלילה. התוצאה, לפי העותר, הינה כי נמנעת ממנו בפועל כל גישה אל המבנה. זאת, לאור העובדה שדרך הגישה היחידה האפשרית הינה זו העוקפת למעשה את איזור התעשייה, ועוברת במחסום צה"ל בקלנדיה. דרך זו, אליבא דעותר, "כרוכה במציאות הקיימת בסיכון חיים", ולפיכך אינה אפשרית למעשה. בעתירה מבקש העותר כי ישונה התוואי של גדר הביטחון המקיפה את אזור התעשייה עטרות, כך שהמבנה יימצא בתוך השטח התחום על ידי הגדר. כמו כן מבקש העותר כי יינתן לו היתר לפתוח את השער החוצץ בין המבנה לבין אזור התעשייה. עוד מבוקש בעתירה, כי המשיבה 1 (להלן - עיריית ירושלים) תימנע מלדרוש מהעותר לשלם ארנונה עבור המבנה. זאת, מכיוון שלטענתו נמנע ממנו שימוש רגיל וסביר בנכס. בעניין הארנונה יש לציין, כי ביום 18.3.04 הוגשה על ידי עיריית ירושלים תביעה נגד העותר, לתשלום חוב ארנונה. ביום 20.2.07 ביקש העותר למחוק את בקשת הרשות להתגונן אשר הגיש כנגד תביעת הארנונה, ולאחר מכן (המועד המדויק לא צוין בעתירה) ניתן נגדו פסק דין (להלן - פסק הדין). בעתירה שלפנינו מבקש העותר אף צו ביניים, האוסר על עיריית ירושלים לנקוט נגדו בהליכים לביצוע פסק הדין.

2.

דין העתירה להידחות על הסף. מתגובתם של המשיבים 3-2 (להלן - המשיבים) עולה כי ביום 11.6.07 קיימו נציגי המשיבים, יחד עם העותר ובא כוחו, סיור משותף במבנה נשוא העתירה. לטענת המשיבים, במהלך הסיור התברר כי בניגוד לאמור בעתירה, אין כל מניעה להגיע למבנה. בתגובתם מפרטים המשיבים את הדרכים בהם ניתן להגיע אל המבנה, אולם אין לנו צורך להידרש לכך עתה. זאת ועוד, מתגובתה של עיריית ירושלים עולה, כי המבנה נשוא העתירה מושכר מזה זמן רב, ונעשה בו שימוש. יודגש, כי העותר מאשר בתשובתו כי המבנה אכן מושכר. לטענתו, מדובר בשכירות בסכום סמלי, שכל מטרתה הינה להקטין את נזקיו. עוד מציין העותר בתשובתו, כי אכן קיימת דרך חלופית להגעה למבנה. אולם לטענתו, השימוש בדרך זו נתאפשר אך עתה, ואין בה כדי ליתן מענה לגבי טענות הקשורות בעבר. ככל הנראה מכוון העותר לחיובו בתשלום ארנונה, בעטיו התבקש צו הביניים. לאור האמור לעיל, תמוהה טענתו של העותר לפיה נמנעת כל גישה למבנה. משנסתרו טענותיו העובדתיות של העותר, אין לעתירה על מה לסמוך. זאת ועוד, העובדה שהעותר לא גילה בעתירתו כי הנכס מושכר, עולה כדי חוסר ניקיון כפיים. די בכך כדי לדחות את עתירתו. נוסיף, כי יכול העותר לפנות למשיבים בבקשה לשנות את תוואי הגדר, כך שתכלול את מבנהו. פנייה כזו טרם נעשתה. מבחינה זו, עתירתו הינה מוקדמת.

3.

עניינה האחר של העתירה הינו בסוגיית הארנונה. כפי שצוין לעיל, דורש העותר כי עיריית ירושלים תימנע מלדרוש ממנו לשלם ארנונה עבור המבנה. גם דינה של בקשה זו להידחות. לעותר קיים סעד חלופי, בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת לאור סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, בשילוב עם פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק. עוד יצוין, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, קובע מנגנון להגשת השגה בענייני ארנונה. אין ללמוד מדברינו האחרונים כי מביעים אנו דעה כלשהי לגופן של הטענות ולצדקתן או לגבי האפשרות להעלותן, לאחר שניתן לאחרונה פסק דין בתביעה הכספית שגישה העירייה.

4.

העתירה נדחית, איפוא. ממילא נדחית אף הבקשה לצו ביניים. אין צו להוצאות.