בג"ץ 2974/99 ויליאם אוחנה נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (כבוד השופטים א' מצא, ד' דורנר ומ' אילן) בע"פ 7159/98 מיום 26.4.99 לפיו הורשע העותר בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ("פקודת התעבורה").

1.ביום 16.8.98 הסיע העותר חניכים של כפר הנוער בבית חג"י שליד חברון ממקום עבודתם לכפר הנוער. אחר הנערים ("הנער") שהסיע העותר עלה לנסיעה עם קרש באורך מטר וחצי. במהלך הנסיעה הוציא הנער את פלג גופו העליון מבעד לחלון כשהוא אוחז בקרש בשתי ידיו. כאשר חלפה המכונית ליד שני עוברי אורח ערביים שצעדו לצד הכביש - עבדאל מג'יד אבו-תורכ ("המנוח"), ובן דודו מחמוד אבו-תורכ - הניף הנער את הקרש והיכה בעורפו של המנוח, זאת בעוד המכונית נוסעת במהירות של 80 קמ"ש בערך. המנוח נפגע אנושות ונפל על הארץ. העותר, למרות שראה את המנוח נופל, הותיר אותו שוכב בצד הכביש, והמשיך בנסיעתו לבית חג"י כשהוא מלווה בקריאות הנערים במכונית "סע, סע". המנוח נאסף לאחר מכן על ידי רכב שעבר במקום, והובהל לבית החולים, שם נקבע מותו.

2.כנגד העותר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים לפיו הואשם בגרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ובהפקרה לאחר פגיעה - עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה. בית המשפט המחוזי זיכה את העותר מגרימת מוות ברשלנות תוך שהוא קובע, כי העותר לא ידע ואף לא היה עליו לדעת כי הנער התכוון להכות את המנוח. כמו כן, זיכה בית המשפט המחוזי את העותר מעבירת ההפקרה, שכן למרות שקבע, כי העותר הבחין בפגיעה וחזה בנפילת המנוח והמשיך בנסיעתו, לא נתקיימו הנסיבות המהוות חלק מן היסוד העובדתי בעבירת ההפקרה. זאת משום שסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה מטיל חובה להושיט עזרה רק על נהג רכב המעורב בתאונה, בעוד שהמנוח נפגע על ידי מעשה זדון.

3.המדינה ערערה לבית משפט זה על זיכויו של העותר בעבירת ההפקרה. בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת דורנר נקבע כי תכליתו העיקרית של סעיף 64א היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. כן נקבע, כי הוראת הסעיף מכוונת למנוע מהנוהג ברכב לחמוק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה. לאור תכליות אלו נקבע, כי יש לפרש את המונח "תאונה" בסעיף ככולל הן אירועים לא מכוונים והן אירועים מכוונים (זדוניים).

4.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשאלה האם המונח "תאונה" בסעיף 64א לפקודת התעבורה כולל בחובו מעשה זדוני. לטענת העותר, חשיבותה, חידושה וקשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצריכים לקיים בה דיון נוסף. לטענתו, יש חשיבות בפרשנות עבירת ההפקרה לאחר תאונה לשם הוודאות המשפטית של ציבור הנהגים, על מנת שיידעו מתי נהג נחשב מעורב בתאונת דרכים ויימנעו מלעבור על החוק. חשיבותה וקשיותה של ההלכה באים לידי ביטוי בעובדה שבית המשפט סטה מהמשמעות הלשונית הרגילה של המונח "תאונה" לפיו תאונה היא אירוע מקרי ולא מתוכנן. זאת ועוד: בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- ("חוק הפיצויים") אשר מגמתו היא להרחיב את המונח "תאונת דרכים" נקבע, בסעיף 1, כי לא יראו כתאונה אירוע שנעשה במתכוון. על כן, טוען העותר, אם חוק הפיצויים, אשר שואף להרחיב את בסיס החבות, הוציא מכלל "תאונת דרכים" אירוע מכוון, קל וחומר שאין לתת למונח "תאונה" בחוק פלילי משמעות רחבה הכוללת אירוע מכוון. העותר אף טוען כי בית המשפט לא הביא בחשבון שיקולים שונים אשר יש בהם כדי לתמוך בפרשנות מצרה של המונח "תאונה" בעבירת ההפקרה ביניהם: סעיף 34כא לחוק העונשין, החל בעניננו מכוח סעיף 34כג לחוק, והקובע כי אם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו אזי יש לבחור בפירוש המקל עם הנאשם; כן לא התחשב בית המשפט בעובדה, כי עבירת ההפקרה היא עבירה של מחדל, אשר מדיניות משפטית ראויה מחייבת את צמצומה במשפט הפלילי.

5.המדינה בתשובתה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, פסק הדין אכן חידש הלכה, אך אין בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, שכן ההלכה שנקבעה היא התפתחות טבעית ומסתברת של הפסיקה בענין זה עד היום. יתר על כן, ההלכה שנקבעה אינה עומדת בסתירה להלכה קודמת ואף אינה פוגעת בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסות הצדק של החברה.

6.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע כי נשיא בית המשפט העליון רשאי להורות על דיון נוסף אם:

"ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בענין יש לדעתם מקום לדיון נוסף".

דיון נוסף אינו ענין שבשגרה. בית המשפט העליון מפרש חוקים ומחדש הלכות כדבר שבשגרה. אילו היינו מקיימים דיון נוסף בכל מקרה כזה, היה הופך ההליך של דיון נוסף להליך של ערעור נוסף. על כן, מסור לבית המשפט שיקול הדעת לקיומו של דיון נוסף (ד"נ 3/88 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ , פ"ד מב(2) 212). במקרה זה, השאלה הפרשנית שעמדה בפני בית המשפט והחידוש בה אינם כאלה שמצדיקים קיומו של דיון נוסף. בית המשפט פירש את סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה על פי תכליתו. אכן, המונח "תאונה" עשוי להתפרש בחוק פלוני כאירוע מכוון ובחוק אלמוני כאירוע מקרי (ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' , פ"ד מז(1) 311, 323 וכן ע"א 6283/97 יאניקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 11 לפסק דינו של כבוד השופט אור). הכל על פי תכלית החוק. את הדין הפלילי, ככל הוראת חוק אחרת, יש לפרש על פי תכליתו. כך גם קובע סעיף 34כא לחוק העונשין. עמדתי על כך בפרשת כהנא :

"כללים אלה גורסים, כי כל נורמה מתפרשת על פי תכליתה...תפיסה פרשנית זו חלה גם בתחום הפלילי. ייחודו של זה מתבטא בכך, שמקום שהתכליות השונות נוגדות זו את זו ומאזנות זו את זו, יש ליתן משקל עודף להגנה על חירותו של הנאשם" (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 23 לפסק דיני).

בפסק הדין נשוא העתירה פרש בית המשפט את המונח "תאונה" בהתאם לתכלית עבירת ההפקרה. פרשנות זו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

זאת ועוד, תוצאת פסק הדין הינה התפתחות טבעית של החקיקה והפסיקה בישראל בנוגע לחובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. מדיניות המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, בחקיקה ופסיקה, היא להרחיב את חובתו החוקית (להבדיל מחובתו המוסרית) של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כלשהי (ראו: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח1998- (אשר נכנס לתוקפו לאחר האירועים נשוא פסק הדין) וכן ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 1, 33-29). מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה. כך לדוגמא, בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15), תשל"ט1979- תוקנה עבירת ההפקרה ותחולתה הורחבה "מנהג שתוך נהיגתו גרם לתאונה" ל"נהג המעורב בתאונה". נוכח האמור, הרי שפסק הדין נשוא העתירה הינו שלב נוסף וטבעי בהתפתחויות האמורות ועל כן אין מקום לקיים בו דיון נוסף.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.