בג"ץ 2985/99 מחמוד טורעאני נ. חג'אזי רישק

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' חשין, י' צבן, י' עדיאל), שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ש' פיינברג), פסק דין לפיו נדחתה תביעת המבקש לסילוק ידו של המשיב מדירה שהמבקש טען לזכות דיירות מוגנת בה.

1.המבקש התגורר בדירה שבבעלות הוואקף המוסלמי (להלן: "הוואקף") בעיר העתיקה בירושלים. אביו המנוח, ולאחר מכן אמו המנוחה היו דיירים מוגנים בדירה זו. בחודש אפריל 1997 שכר המשיב את הדירה מן הוואקף ותפש בה חזקה. זמן מה לאחר מכן הגיש המבקש תביעה בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 8836/95) לסילוק ידו של המשיב מן הדירה, בטענה, כי הוא דייר מוגן בה. הוואקף המוסלמי לא היה צד לעתירה אולם פקידים מטעמו העידו בפני בית המשפט. בית משפט השלום דחה את תביעתו בקבעו, על סמך הראיות שבפניו, כי המבקש לא היה כלל דייר מוגן בדירה: לא נתמלאו בו התנאים המנויים בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972-, שכן לא התגורר מזה שנים בדירה, וכי אפילו התגורר בה לא רכש בה זכויות של דייר מוגן, שכן בעת פטירת אמו היתה בבעלותו דירה אחרת. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דין זה ( ע"א 4478/98), בקבעו, כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ובמסקנות המשפטיות שהסיק על בסיסם של ממצאים אלה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 5847/91 הקדש משה בן ראובן ויטנברג נ' עזבון המנוחה באהיה ראשר אלזרו , לא פורסם, רשאי היה בית משפט השלום לדון ולהכריע בשאלת זכויותיו של המבקש בדירה.

2.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי בית המשפט התעלם מן העובדה שהוואקף הכיר בו כדייר מוגן והשכיר את הדירה למשיב משום שסבר כי המבקש נטש את הדירה. וזאת בלא שביקש, לא כל שכן קיבל, צו פינוי כנגדו. לפיכך, הוא טוען, כי בקשתו מעוררת את השאלה האם ניתן להכיר בקיומה של עילת נטישה, בלא שבעל הבית העלה טענה מעין זו, בלא שהגיש תביעה על פיה ובלא שהיה צד להליך. לטענתו, שאלה זו היא שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור - על פי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה.למעלה מכך, טוען המבקש, כי הראיות שהובאו בפני הבית משפט השלום מעידות על היותו דייר מוגן בדירה ועל העובדה שמעולם לא נטש את הדירה.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. לאמיתו של דבר, מבקש המבקש לחלוק על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא והוא מבקש, כי ייקבע, חרף מסקנות אלו, כי הוא דייר מוגן בדירה וכי מעולם לא נטשה. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט בערכאה ראשונה. מקל וחומר שבית משפט לא ינהג כך שעה שהמדובר בערעור שני ברשות. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נהג בית משפט השלום באופן שהוכר בפסיקתו של בית משפט זה ברע"א 5847/91 ונדרש למעמדו של המבקש לאחר ששמע את ראיות הצדדים, ובכלל זה את עדויות נציגי הוואקף. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בממצאיו המנומקים ובמסקנותיו המשפטיות. המבקש לא הצליח להוציא את טענותיו נגד ממצאים ומסקנות אלה מגדרן של טענות ספציפיות שאין להן כל השלכה ציבורית, משפטית או חוקתית ולפיכך לא עלה בידו להראות, כי נתקיימו בבקשתו התנאים המזכים אותו בהבאת עניינו בשלישית לערכאות (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ).

בקשת רשות הערעור נדחית.