בג"ץ 3009/13 שי סרוסי ואח' נ. רשות הטבע והגנים

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

עניינה של העתירה שבפנינו הוא בעבודות פיתוח המבוצעות בישוב בית אריה, שנמצא באזור יהודה ושומרון. ביסודה עמד חששם של העותרים, המתגוררים בישוב, כי עבודות הפיתוח מבוצעות גם בשטחה של שמורת הטבע הנמצאת בישוב – נחל שילה עילי (להלן: שמורת הטבע ), וזאת בניגוד לדין. בתחילה, העתירה הוגשה כנגד חמישה משיבים – רשות הטבע והגנים (המשיבה 1), רשות הטבע והגנים במחוז יו"ש (המשיב 2), המנהל האזרחי ביהודה ושומרון – קמ"ט שמירת הטבע והגנים הלאומיים (המשיב 3), מפקד המינהל האזרחי ביו"ש (המשיב 4) והמועצה המקומית בית אריה-עופרים (המשיבה 5). בהמשך, ביום 2.5.2013, בעקבות החלטתי מיום 1.5.2013, הוסיפו העותרים את יתר המשיבים לעתירה – החברה לפיתוח בית אריה (המשיבה 6) ורוכשי הדירות בפרויקט (המשיבים 30-7).

2.

העותרים טענו כי הם פנו מספר פעמים למשיבים 4-1 במטרה לברר את חוקיות העבודות ואת השאלה האם הן מבוצעות על שטחה של שמורת הטבע, אך לא קיבלו תשובה עניינית לפנייתם. בשל כך, לטענתם, הם נאלצו להגיש את העתירה שבפנינו, ולבקש מבית המשפט לתת צו על תנאי המורה למשיבים אלה לנמק מדוע העבודות המבוצעות בשמורה אינן בניגוד לדין. בנוסף, דרשו העותרים לקבל את מפת גבולותיה הרשמיים של שמורת הטבע.

3.

בתגובה המקדמית מטעם המשיבים 4-3, שאליה הצטרפה גם המשיבה 1 צוין כי לאחר בדיקה שנערכה התברר שאכן חלק מעבודות הבנייה מושא העתירה התבצעו בתחומי השמורה. המשיבים הסבירו בתגובתם כי גבולותיה של שמורת הטבע הוכרזו על ידי אלוף פיקוד מרכז ביום 3.5.1983 במסגרת צו בדבר הגנה על הטבע (יהודה ושומרון) (מס' 363), התש"ל-1969 (להלן: הצו ). דא עקא, במסגרת תוכנית 201/3, שפורסמה בשנת 2000, ובמסגרת תוכנית 201/3/3, שפורסמה בשנת 2012, שחלות על האזור, שורטטו גבולות שמורת הטבע באופן שונה מזה הקבוע בצו. כך, חלק משמורת הטבע נכלל, הלכה למעשה, בחלקה 1570 המיועדת לבנייה למגורים. כתוצאה מחוסר ההתאמה בין גבולותיה של שמורת הטבע בצו לבין גבולותיה של שמורת הטבע בתוכניות הנ"ל, התבצעו בטעות עבודות בנייה בשמורה. המשיבים 4-3 הוסיפו כי בעקבות הגשת העתירה הם פעלו וימשיכו לפעול על-מנת שלא תתבצענה עבודות בנייה בתוך תחומיה של שמורת הטבע, וכי האיסור לעשות כן נאכף על-ידי קמ"ט שמורת הטבע. מטעם זה, טענו המשיבים 4-3 כי דינה של העתירה להימחק, מאחר שהסעד המבוקש בה – בירור המצב החוקי בנוגע לעבודות הבניה – כבר ניתן לעותרים.

4.

ראוי לפתוח בדבר המובן מאליו: תוצאות הבדיקה שערכו המשיבים 4-3 הן מטרידות. הן מלמדות לכאורה על התנהלות בלתי תקינה בעניין תכנוני בעל חשיבות מרכזית. יש להבטיח – בכל דרך – כי יאומצו נהלים שימנעו טעויות חוזרות מסוג זה בשים לב לחשיבות הנודעת לכך שבנייה ופיתוח ייעשו תוך שמירה על ערכי טבע וסביבה (ראו והשוו: רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה , פ"ד נו(3) 595 (2002)).

5.

בצד דברים אלה, האמת ניתנת להיאמר כי בשלב הנוכחי הדיון בעתירה מיצה את עצמו. כאמור, הסעד שהתבקש על-ידי העותרים הוא בירור המצב החוקי של עבודות הבנייה. סעד זה ניתן להם, וכדברי העותרים בהודעתם מיום 24.6.2013: "העותרים ביקשו לקבל תשובות בדוקות. תשובות שכאלה אכן התקבלו". לאחר הגשת עמדות הצדדים לבית המשפט טענו העותרים (בהודעתם מיום 24.6.2013), כי על בית המשפט להידרש להבדלים שעלו, לשיטתם, בין עמדותיהם של המשיבים השונים. אולם, סעד זה לא נתבקש בעתירה, ולגופו של עניין, הבדלים אלה לא נגעו לנושא שעמד במרכז העתירה – שהרי גם המשיבים 6-5 לא טענו כי ניתן לבנות בשמורת הטבע. אנו רושמים בפנינו את הצהרת המשיבים 4-3 כי הם פעלו וימשיכו לפעול על-מנת שלא תתבצענה עבודות בתוך תחומי שמורת הטבע.

6.

משכך, אנו מורים על מחיקת העתירה, לאחר שמיצתה את עצמה. בנסיבות העניין, ונוכח העובדה שנמצא ממש בטענות שהועלו בעתירה, המשיבים 4-3 ישלמו את הוצאות העותרים בסך של 15,000 שקל. לעותרים שמורות, כמובן, כל זכויותיהם, ככל שיתעורר צורך להוסיף ולפנות לרשויות או לבית משפט זה בעניינים שהעתירה נסבה עליהם.