בג"ץ 303/02 דרוויש חמדאן נ. מדינת ישראל

ביום 3.2.03 החליט הרכב של בית משפט זה, בראשות כבוד השופט אור, לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו של המערער בערעור שבכותרת וכן בתשלום פיצויים בגין מעצרו. בפסק הדין נקבע כי המדינה תשלם סך העולה כדי מחצית מן הסכום המירבי הקבוע בהוראות הסעיפים 8 ו-9(א), (ג) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב 1982 (להלן: התקנות), וכן בתוספת לתקנות. על פי החלטת כב' ההרכב, הועברה קביעת הסכומים המפורטים לטיפולי.

בעקבות החלטתי, העביר המערער הודעה ובה פירוט הסכומים שלטענתו יש לפסוק לזכותו. המשיבה העבירה את התייחסותה להודעה זו. בהתאם לכך אני קובע בצו חלקי כי המדינה תשלם למערער סך של 88,383.50 ₪. אני נענה לבקשת המדינה ומאפשר לה להגיש הודעה משלימה לעניין ההצמדה, בה תודיע מהי עמדת פרקליטות המדינה ביחס לעדכון הסכומים. בשל המועד שחלף מהמועד בו הוגשה תגובת המדינה ועד למתן החלטה זו, אני קובע כי ההודעה המשלימה מטעם המדינה תוגש בתוך 30 יום ממתן החלטה זו.

להלן פירוט מרכיבי הפיצויים וההוצאות שנפסקו:

(א) פיצוי בשל מעצר – 66,019.20 ₪. בא כוח המדינה, עו"ד אינפלד, ציין בהגינותו כי לפי תקנה 8 לתקנות, השכר הממוצע במשק נקבע על פי הודעת שר העבודה והרווחה, במסגרת חוק ביטוח לאומי, עובדה המיטיבה עם המערער. חלקו ה-25 של השכר הממוצע במשק, הפיצוי הקבוע ליום מעצר, הוא לכן 275.08 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער שהה במעצר 480 יום. על יסוד נתונים אלה חושב הסכום דלעיל.

(ב) שכר טירחת עורך דין – 21,399.30 ₪ (כולל מע"מ). אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הסכום לו זכאי המערער ביחס לשכר טרחת עורך הדין בערכאה הראשונה (11,337.44 ₪, כולל מע"מ).

ביחס לישיבות שהתקיימו בבית המשפט העליון הצדדים מסכימים למעשה על סכום של 4898.5 ₪ (מחצית הסכום לפי סעיפים 7 (א), (ג) ו- (ד) בהודעת המערער). הצדדים נחלקים בשתי נקודות בלבד:

הטיפול בהארכת מעצרו של המערער מעבר לתשעה חודשים.

מעצרו של המערער הוארך, בשתי הזדמנויות, מעבר לתשעה חודשים. הדבר נעשה לבקשת המדינה, ובכל בקשה כזו התקיים דיון בבית משפט זה.

נושא זה לא נדון באופן מפורש בתקנות. בתקנות ישנה התייחסות (בסעיף קטן (1) בחלק (ב) של התוספת לתקנות) ל"ישיבת בית משפט שנועדה להארכת מעצר". הסכומים הנקובים בסעיף זה מתייחסים רק להליכים שהתקיימו בבית משפט שלום (1,812 ₪) או בבית משפט מחוזי (3,630 ₪). אין הסעיף חל במישרין על העניין שבפניי.

סעיף קטן (3) מדבר על "הכנת ערר על החלטה שלא לשחרר בערבות וישיבה בבית המשפט". הסכום הנקוב עבור הליך מסוג זה בבית המשפט העליון הוא 3,630 ₪. אין הוראה מפורשת בדבר טיפול בערר שהוגש על ידי המדינה, אך דומה כי אין הצדדים חלוקים על כך שגם במקרה כזה תחול ההוראה האמורה. ואולם, במקרה שבפניי אין מדובר בערר, כי אם בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים.

חרף זאת, טוען המערער כי התעריף שבהוראה זו הוא החל על המקרה. המדינה סבורה, כי אין הליך של בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים דומה להליך ערר, ועל כן אין ההוראה חלה. לטענתה, מן הדין כי תחול הוראת סעיף קטן (2), המדבר על ישיבה נוספת אחרי הישיבה הראשונה. הסכום הנקוב עבור הליך מסוג זה בבית המשפט העליון הוא 1,812 ₪.

בנקודה זו אני מקבל, חלקית, את עמדת המערער. אכן, אין חפיפה מלאה בין הליך ערר על החלטה לעצור (או שלא לעצור) עד תום ההליכים, לבין הליך של בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. בהליך של מעצר עד תום ההליכים נבדקת שאלת דיותן של הראיות לשם מעצר, שאלת המסוכנות, ושאלת קיומה של חלופה למעצר. שאלת המסוכנות ושאלת החלופה הן רלוונטיות גם במסגרת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. במסגרת זו, עשויה להידרש, ולא פעם גם נדרשת, בחינה של חומר הראיות באספקלריה של טענה, לפיה במהלך ההתדיינות חל כרסום בראיות, בשל פגיעה במהימנות עד זה או אחר, או בשל ראייה או עובדה שלא היתה בפניי בית המשפט בהחלטתו בעניין מעצר עד תום ההליכים. זאת ועוד, בהליך זה גם נדרשת בחינה, אשר אינה נעשית ברגיל בהליכי מעצר עד תום ההליכים, של אופן התנהלות ההליך עד לשלב של הגשת בקשת הארכה. יוצא, כי ניתן להעלות על הדעת מקרים לא מעטים של דיון בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, אשר הטיפול בהכנתו דורש השקעה דומה, ולמיצער כזו שאינה פחותה מהותית, מזו הנדרשת מהכנת דיון בערר על מעצר.

התוצאה של השוואה זו אינה מצביעה על פער חד משמעי בין שני ההליכים, אשר מצדיק הבחנה לעניין הסכום שיש לפסוק בגין טיפול בהם. במצב זה, ובהינתן העובדה שבין עמדות הצדדים קיים פער של 100%, איני רואה מקום לאמץ את הפירוש לו טוענת המדינה, ואשר יש בו כדי להפחית את הסכום הנפסק לנאשם בסעיף זה. הדברים אמורים, מקל וחומר, נוכח העיקרון של השבת המצב לקדמותו, העומד ביסוד ההסדר החוקי נשוא ההתדיינות שבפניי (ראו דברי כב' השופט חשין בע"פ 4466/98, ראמי דבש נ' מדינת ישראל , דינים עליון סא 666).

אוסיף, כי עמדת המדינה מעוררת קושי גם מבחינה נוספת. קשה לראות את הדיון בבקשה להארכת מעצר כדיון המשך, במובן התקנות. אכן, דיון בהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים נערך, על פי החוק, בבית המשפט העליון. ואולם, פעמים רבות אין דיון זה מהווה המשך לדיון קודם שהיה בבית משפט זה, שכן ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים יכולה להתקבל בבית משפט השלום, או בבית המשפט המחוזי, ולא מוגש בהכרח ערר המגיע גם לבית משפט זה. אגב, גם במקרה שבפניי לא טוענת המדינה כי הוגש ערר כזה. על רקע זה, אני סבור כי הפירוש לפיו יש לפסוק בגין סעיף זה שכר טירחה כאילו מדובר בדיון המשך, אינו קרוב במידה מספקת למצב הדברים בפועל.

ברם, לעניין זה יש להבחין במקרה שבפניי בין בקשת הארכה הראשונה של המדינה, לבין בקשת הארכה השנייה. בעוד שבקשת הארכה הראשונה הינה הליך העומד על רגליו שלו, ובגינו זכאי המערער להחזר שכר טירחה על פי תעריף של ערר בבית משפט זה, הרי שמבחינה מהותית, אם מוגשות בקשות ארכה נוספות, אלה ברגיל מתנהלות כמעין המשך לדיון הראשון בבקשת הארכה, ומן הראוי לראות בדיון בהן כדיון המשך, כטענת בא כוח המדינה.

על כן, אני קובע כי לעניין הדיון בבקשה הראשונה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים, תישא המדינה בתשלום לפי תעריף של הכנת ערר על החלטה שלא לשחרר בערבות, לפי סעיף קטן (3) בחלק (ב) בתוספת לתקנות - 3,630 ₪. באשר לישיבה השניה באותו עניין, תישא המדינה בתשלום לפי תעריף של ישיבה נוספת אחרי הישיבה הראשונה, לפי סעיף קטן (2) בחלק (ב) בתוספת לתקנות – היינו 1812 ₪. בסך הכל, עבור סעיף זה, יהיה זכאי המערער לסכום של 2,721 ₪ (לאחר קיזוז מחצית הסכום, כפי שנפסק בפסק דינו של ההרכב).

עבודת הסנגור על התשובה לבקשה לדיון נוסף.

בתקנות אין התייחסות להליך דיון נוסף. עם זאת, אין מקום לקבוע כי בכך יש הסדר שלילי, ובמיוחד שהחוק המסמיך אינו קובע כל סייג, מפורש או משתמע, ביחס להליך זה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הרציונל הפיצויי של ההוראה החוקית המסמיכה, ואף מתחזקים במקרה זה, בו הליך הדיון הנוסף שנדחה לא ניזום על-ידי הנאשם, אלא נכפה עליו. בהיעדר דיון בעל-פה בהליך זה, אני סבור כי יש לראות את הטיפול בעניין זה כמזכה במחצית שכר הטרחה הקבוע בסעיף קטן (3) בחלק (ב) של התוספת לתקנות, שם מדובר על "טיפול בבית משפט שלערעור כולל ישיבה ראשונה בבית משפט, אם ראה בית המשפט שהיה בערעור קושי מיוחד או שהצריך פעולות הכנה מיוחדות". בהליך שבכותרת ישולם אם כן, על פי פסק הדין, חצי מן המחצית האמורה (היינו, סך של 907.5 ₪).

תשלום המדינה עבור שכ"ט עורך הדין בבית המשפט העליון יעמוד אם כן על סך של 8,527 ₪, ובצירוף מע"מ - 10,061.86 ₪.

(ג) הוצאות – 965 ₪. המדינה טענה כי אין לקבל סעיף זה אם ההוצאות לא הוצאו על ידי המערער עצמו. טענה זו נדחית. מתקין התקנות לא עשה הבחנה בין בעל הדין לבא כוחו. בין אם הדבר נובע מתוך מודעות לאפשרות המקובלת לפיה הלקוח משפה את עורך הדין בגין הוצאות מיוחדות בהן נשא (להבדיל מהוצאות משרד כלליות, כמו שכר מזכירה), ובין אם מסיבה אחרת, יש להכיר בקבלות שהוצגו בפני.

עם זאת, אין הדבר מונע ביקורת מצד בית המשפט על תוכנן של הקבלות. בסעיף קטן א' לתוספת לתקנות צוין לעניין ההוצאות כי הסכום שייפסק יהיה הסכום בו ".... הכיר בהן בית המשפט או הרשם לפי קבלות". במקרה דנן, הסכומים בשתי קבלות נראים חריגים על רקע יתר הקבלות, ככל הנראה על רקע סעיף של "המתנה" הנזכר בהן. הקבלות החריגות הן מיום 23.2.01, וקבלה ללא תאריך תחת הכותרת "מוניות דורון". אני קובע כי המערער יקבל החזר רק בעבור מחצית הסכום ששולם בשתי קבלות אלה (740 ₪). סכום זה יתווסף לסך הסכומים הנקובים ביתר הקבלות (1190 ₪), והמערער יקבל מחצית מסך כל הסכומים האמורים. יוצא אפוא, כי סך התשלום שתעביר המדינה למערער בגין הוצאות יעמוד על 965 ₪.

אשר על כן, כאמור ברישא להחלטתי, המדינה תשלם למערער סך של 88,383.50 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תגיש המדינה הודעה משלימה בתוך 30 יום ממתן החלטה זו, באשר לעמדתה בנוגע לעדכון הסכומים המפורטים בתוספת לתקנות.