בג"ץ 3040/99 מאהד טרבשי נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3040/99

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופט ע' ר' זועבי

המערער: מאהד טרבשי

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בנצרת בת"פ 374/98 שניתן ביום 24.3.99

על ידי כבוד השופט י' כהן

תאריך הישיבה: (27.12.99)

בשם המערער: עו"ד מאיר זיו

בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש

פסק-דין

השופט י' טירקל:

1.בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער, על פי כתב האישום שהוגש עליו, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402 (א) ו- (ב), בצירוף לסעיף 383(א)(1)(ג)(1)(א), לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"). בגזר דינו מיום 24.3.99 גזר עליו בית המשפט 36 חודשי מאסר, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך 5,000 ש"ח. עוד חייב אותו לשלם למתלונן פיצויים בסך 10,000 ש"ח וכן לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח להימנע מן העבירות נשוא התנאי האמור לתקופה של שלוש שנים.

את מסקנתו המרשיעה הסיק בית המשפט ממספר ממצאים עובדתיים. המתלונן הוא סוכן מכירות של מתפרה שנהג למכור למערער מפעם לפעם בגדי ילדים בשקיות, בלי שהתעוררה ביניהם כל מחלוקת כספית. ביום הארוע הגיע המתלונן לכפרו של המערער, לפי הזמנתו של האחרון, ועמו סחורה שהביא. המערער בחר שלוש שקיות סחורה שאותן פרק המתלונן מרכבו לבית המערער ולגביהן ערך המתלונן חשבוניות. בשלב זה טען המערער שהמתלונן מכר סחורה לקונה אחר במחיר נמוך יותר, ואז דחף את המתלונן לרכבו וגירש אותו מן המקום, תוך איום שיהרוג אותו וישרוף את רכבו. באותו זמן החזיק המערער בידו מברג.

2.טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא ששגה בית המשפט המחוזי בכך שהעדיף את גירסתו של המתלונן - שלא נתמכה ב"הוכחות חפציות בדוקות" - על פני גירסתו של המערער. עוד טען כי בין המערער ובין המתלונן "היו יחסי מסחר קודמים ותקינים, --- ולכן לא היה לו כל מניע וכל סיבה להתנהג ---, באופן ובצורה, כפי שטען המתלונן".

טענה זאת יש לדחות. בית המשפט האמין לדברי המתלונן ועוזרו שמשון דבלה שהיה נוכח במקום. כפי שקבע, "המתלונן עשה בעדותו רושם אמין ביותר, לא ניסה להשחיר את פני הנאשם, לא לייפות דברים ולא להקצינם, העיד בצורה עקבית, ישירה ואמינה". עוד קבע כי שני עדים אלה אמרו אמת בבית המשפט וכי עדותו של העד דבלה מאששת את דברי המתלונן. בית המשפט לא האמין למערער - ואף מנה מקצת טעמיו לכך - וקבע בפירוש שהמערער והעד שהעיד מטעמו "לא אמרו אמת בעדותם בבית המשפט".

כידוע, אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב, בדרך כלל, בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם טעותה בולטת לעין (ראה למשל ע"פ 190/82 מרקוס נ' מ"י וערעור שכנגד , פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מ"י , פ"ד מח(1) 581, 611-610; ע"פ 355/88 לוי נ' מ"י , פ"ד מג(3) 221, 235). במקרה שלפנינו סמך בית המשפט את ממצאיו על האמון שנתן בגירסת המתלונן ודחיית גירסתו של המערער. לא מצאתי מקום להתערב בכך.

3.ממצאיו העובדתיים של בית המשפט עומדים, אפוא, על מכונם, אולם המסקנה שהסיק מהם אינה יכולה לעמוד. לדעתי, אין העובדות שנקבעו מהוות עבירה של שוד, כהגדרתה בסעיף 402 לחוק העונשין:

"402.(א) הגונב דבר, ובשעת המעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים.

(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנה".

היסוד הראשון שהוכחתו דרושה להרשעה בעבירת שוד הוא גניבה ("הגונב דבר"), כהגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, על שני רכיביה, הפיזי והנפשי. וזו לשונו של הסעיף, בהשמטת חלקיו שאינם צריכים לענייננו:

"383.(א) אדם גונב דבר אם הוא -

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;

(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.

(ב) ---

(ג) לענין גניבה -

(1) "נטילה" - לרבות השגת חזקה -

(א) בתחבולה;

(ב)---;

(ג)---;

(ד)---;"

כאמור, צויין בכתב האישום - שעל פיו הורשע המערער - כי יסוד הגניבה בעבירת השוד שיוחסה לו מושתת על סעיף 383(א)(1)(ג)(1)(א) לחוק העונשין, שבו מדובר בגניבה לפי החלופה הראשונה שבסעיף. משמעות הדבר היא כי המערער נטל

את

הסחורה מהמתלונן בלי הסכמתו, בתחבולה (פיסקה (ג)(1)(א) של הסעיף).

ראינו למעלה כי המתלונן היה נוהג להביא את סחורתו אל בית המערער ולפרוק אותה שם וגם ביום הארוע עשה כך. לפי העדויות היה המפגש בין השניים ידידותי וטענתו של המערער כי המתלונן מוכר את סחורתו לקונה אחר במחיר נמוך יותר הועלתה אחרי שנפרקה הסחורה. רק בשלב זה התעוררה המחלוקת הכספית. לא ניתן להסיק מעובדות אלה - ובעיקר כאשר בוחנים אותן על רקע היחסים הקודמים בין השניים - כי המערער נטל את הסחורה בלי הסכמתו של המתלונן ותוך שימוש בתחבולה. לפיכך לא הוכח היסוד הפיזי של עבירת הגניבה. משלא הוכחה עבירה מושלמת של גניבה לא הוכחה גם עבירה מושלמת של שוד, שהיא גניבה אגב שימוש בכוח או באיומים של שימוש בכוח.

4.העובדות האמורות גם אינן מוכיחות את קיומם של רכיבי היסוד הנפשי הדרושים להרשעה בשוד. לשם כך יש צורך להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בגניבה; שהוא הכוונה לגנוב, כמשמעותה בסעיף 383(א)(1): "במרמה, ובלי תביעת זכות בתום לב" ומתוך כוונה לשלול את הבעלות בדבר לצמיתות. כמו כן יש צורך להוכיח את היסוד הנפשי המיוחד הדרוש להרשעה בשוד; שהוא הכוונה לשדוד, כמשמעותה בסעיף 402(א), המתמצית באלימות או באיום באלימות, בשעת מעשה או בתכוף לפניו, מתוך כוונה "להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו --- או כדי למנוע התנגדות --- או להתגבר עליה" (ראו י' קדמי על הדין בפלילים ,

(חלק ראשון, תשנ"ד) בעמ' 345).

לעניין זה דיינו בבדיקת יסוד ה"מרמה" שבשתי החלופות שבסעיף 383(א)(1) ו- 383(א)(2). על יסוד זה - שנתפרש בפסיקה כ"אי יושר" (ראו י' קדמי, שם , בעמ' 284) - נאמר כי:

"הגוונים ומקרי הגבול שיוצרים החיים הם ללא קץ, ואין אפשרות לקלוע להגדרה כוללת או לדוגמא ממצה. --- 'כל ניסיון לקבוע כללים נוקשים לא יוכל להצליח, ויש לבסס את ההכרעה... על בחינת נסיבותיו של כל מקרה...' ---, חשוב הוא שלא לאבד את הגמישות שבמושג 'אי-יושר' על-ידי נתינתו במיטת סדום של הגדרה.

יסוד המירמה צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם, אך אין לבחנו רק על-פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי יסוד מעוותים ---, אלא על-פי קני-המידה של בני אדם רגילים הגונים --- וניתן להיעזר, בבירור כוונתו של הנאשם, בקנה המידה של מושגי 'יושר' ו'אי-יושר' של האדם הסביר השואל את עצמו אם הנאשם חשב והאמין שהוא נוהג ביושר" ((ע"פ 360/82 משריקי נ' מ"י , פ"ד לז(2) 124, 135).

המערער גירש את המתלונן מן המקום, תוך איום להרוג אותו ולשרוף את רכבו. מעשים אלה ראויים לגינוי מוסרי והם גם מהווים עבירה, שעליה נעמוד להלן. אולם, לאור יחסי המסחר שהיו בין השניים בעבר, אי אפשר לקבוע כי לפי קנה המידה של האדם הסביר פעל המערער ב"אי יושר", במטרה לזכות בסחורה שאינו זכאי לקבלה. משלא הוכח יסוד המרמה ממילא לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להוכחת עבירת הגניבה וממילא לא הוכח היסוד הנפשי הראשון של עבירת השוד. הוא הדין ביסוד הנפשי המיוחד הדרוש להרשעה בשוד - שהוא, כאמור, הכוונה להשיג או לעכב את הדבר הנגנב באלימות או באיום באלימות - שאין בעובדות שהוכחו, כשלעצמן, כדי לבסס אותו.

5.נמצאנו למדים שהעובדות שהוכחו אינן מהוות עבירה של שוד. עם זאת נראה כי הן מהוות עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין:

"428.

המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות , בפגיעה שלא כדין בגופו

או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם , בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו , דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו מאסר תשע שנים" (ההדגשות שלי - י' ט').

הוכח כי המערער איים על המתלונן בפגיעה בגופו וברכושו כדי לגרשו מן המקום. מעובדות אלה עולה אשמה בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, שאנו רשאים להרשיעו בה, תחת העבירה שבה הורשע, בתנאי שניתנה לו "הזדמנות סבירה להתגונן", כאמור בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. אכן, בא כוח המערער לא טען בהודעת הערעור שהגיש כי ראוי היה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 428 - שהיא קלה יותר מעבירה לפי סעיף 402(א)(ב) - אולם בדיון לפנינו הסכים כי המערער יורשע בעבירה קלה מזאת שבה הרשיע אותו בית המשפט המחוזי. בכך יוצאים אנו ידי חובת סעיף 216 הנ"ל.

6.לפיכך אני מציע כי תבוטל הרשעתו של המערער בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א)(ב) לחוק העונשין ותחתיה יורשע בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין. המרתו של סעיף העבירה שעל פיו הורשע המערער בסעיף קל יותר וכן נסיבותיו המיוחדות של הארוע שבו מדובר מצדיקים הקלה בעונש. לפיכך תועמד תקופת מאסרו של המערער על תקופת המאסר שריצה עד יום מתן פסק דיננו, במקום 20 חודשים שהשית עליו בית המשפט המחוזי, כך שהמערער ישוחרר מיד. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ע' ר' זועבי:

מסכים אני עם מסקנתו של חברי השופט טירקל בדבר זיכויו של המערער מעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה בה הורשע בבית המשפט המחוזי. אף אני סבור כי בנסיבות המקרה העומד לפנינו לא התקיים אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש לעבירת השוד.

כאמור בחוות דעתו של חברי, על מנת להוכיח את קיומם של רכיבי היסוד הנפשי הדרושים להרשעה בשוד, יש להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בגניבה.

היסוד הנפשי הדרוש בעבירת הגניבה הינו יסוד נפשי של מחשבה פלילית, היינו, מודעות להתקיימות הרכיב ההתנהגותי והרכיב הנסיבתי של העבירה. יחד עם זאת המחוקק התנה את התהוות העבירה בצורה מסוימת של מחשבה פלילית, כך שעבירת הגניבה דורשת נטילת חפץ מבעליו כאשר בשעת הנטילה קיננה בלבו של הנוטל המטרה לשלול את החפץ שלילת קבע. ודוק: אין לומר כי היסוד הנפשי בעבירת הגניבה הינו "הכוונה לגנוב", שכן ביטוי זה עלול ליצור ערפול באשר למהותו של יסוד "הכוונה" האופייני לעבירות המותנות בתוצאה מזיקה לאובייקט הפיזי של העבירה, יסוד המופיע בסעיף 20(א)(1) לחוק העונשין. עבירת הגניבה הינה עבירת התנהגות במובן זה שאין היא כרוכה בפגיעה מזיקה באובייקט הפיזי של העבירה שהוא "דבר הניתן להיגנב", נהפוך הדבר, הגונב מעוניין בשלמות הדבר הנגנב בכדי שיוכל להפיק ממנו את התועלת המיוחלת.

במקרה המונח לפנינו, נראה שמממצאי בית משפט קמא אין להסיק כי בעת האירוע קיננה בלב המערער המטרה לשלול את הסחורה מבעליה שלילת קבע, מבלי לשלם לבעליה את מחירה, שכן יש להבין את ממצאיו על רקע היחסים המסחריים הטובים שנהגו בין הצדדים.

באשר להרשעת המערער בעבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: " החוק "), חולק אני על דעתו של חברי. לדעתי יש להרשיע את המערער בעבירה של תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק.

אבהיר את דבריי:

עבירת הסחיטה באיומים הינה עבירה נגד הרכוש, כך עולה הן מתוכנה והן ממיקומה בפרק העבירות נגד הרכוש בחוק העונשין. אין לפרש את האיום על הקורבן כאילוץ לעשות מעשה כלשהו. מדובר באילוץ הקורבן לעשות מעשה או מחדל המסב לו נזק רכושי. הסחטן "הטיפוסי" מנסה להשיג שליטה בנכס בדרך עקיפה, כך שהוא מפעיל לחץ פסיכולוגי על הבעלים על מנת להטותו ולהניעו להסכים להעברת הנכס לידיו. אומנם עיקרה של הפעילות העבריינית המאפיינת את הסחטן מופנה כלפי בעל הנכס, אך יחד עם זאת מטרתו ברורה היא - השגת השליטה בנכס.

עבירת הסחיטה נתפסת כעבירה נגד הרכוש גם במשפטי העמים, הן על פי תוכנה והן על פי מיקומה. כך למשל עבירת הסחיטה במשפט הגרמני הקבועה בסעיף 253 לקודקס הפלילי הגרמני הממוקם בפרק עבירות הרכוש, והקובעת במפורש שמעשה הקורבן הנסחט יש בו להסב לו נזק רכושי. עבירה דומה נמצאת בסעיף 400 לקוד הפלילי הצרפתי. כאלו גם הם פני הדברים במשפט האנגלי שם מופיעה עבירת הסחיטה בסעיף 21 (1) לחוק הגניבה משנת 1968.

במקרה דנן אין לראות באיומיו של המערער על המתלונן בפגיעה בגופו כדי לגרשו מהמקום, כמהווים בסיס להרשעה בעבירת הסחיטה באיומים. אומנם מחיר הסחורה היווה הבסיס למחלוקת בין המערער למתלונן, אולם נראה כי לא השגת השליטה על הסחורה היא זו ששימשה מסד לאיומי המערער על המתלונן. אין לראות את מעשה התקיפה ואיומיו של המערער כך ששמשו אמצעים לרכישת חזקה בסחורתו של הקורבן.

תחת ההרשעה בעבירה זו אני מציע, כאמור, להרשיע את המערער בעבירה של תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק שזו לשונו.

379.דין תקיפה סתם

"התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה."

מממצאי בית המשפט עולה כי המערער דחף את המתלונן, ובכך עבר עבירה של תקיפה, לפי הסעיף הנ"ל.

באשר לעונש, מסכים אני עם דעתו של חברי השופט טירקל, שיש להעמיד את תקופת מאסרו של המערער על תקופת המאסר שריצה עד יום שימוע פסק דין זה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.