בג"ץ 3057/99 פלימקס בע"מ נ. עיריית ירושלים

השופטת ד' דורנר:

העותרת הינה בעלת נכס מקרקעין בירושלים. בתאריך 9.7.98 הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בירושלים תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד העותרת בשל אי-תשלום חוב ארנונה בגין הנכס. העותרת הגישה בקשת רשות להתגונן, אך בדיון שהתנהל בפני רשמת בית-משפט השלום בתאריך 28.12.98 חזרה בה מן הבקשה לאחר שמנהלה הצהיר לפרוטוקול כי "הבנתי כי אין בבקשתי הגנה". לאור זאת ניתנה החלטה על-ידי הרשמת, שבה נקבע כדלקמן:

1.לאור האמור לעיל אני מוחקת את בקשת הרשות להגן, ללא צו להוצאות.

2.המשיבה זכאית לקבל פסק דין נגד המבקשת בהתאם לכתב התביעה.

3.ביצועו של פסק הדין יעוכב למשך 90 ימים מהיום.

עיכוב ביצוע פסק-הדין נעשה לפנים משורת הדין, ונועד לאפשר לעותרת לפנות למשיבה בבקשה מתאימה בעניינה.

העותרת טענה כי הפנתה למשיבה בקשות מתאימות מיד לאחר מתן החלטת הרשמת, אך בקשות אלה כלל לא נענו ותחת זאת ביקשה המשיבה - כחלוף 90 הימים - כי יינתן פסק-דין כנגד העותרת ואף החלה בהליכי הוצאה-לפועל על-פיו. מכאן העתירה שבפנינו.

בתגובתה לעתירה, טענה המשיבה כי בקשותיה של העותרת מעולם לא נתקבלו אצלה וכחלוף המועד שנקבע לעיכוב ביצוע פסק-הדין החלה בביצועו.

דין העתירה להידחות על הסף. כנגד העותרת ניתן פסק-דין, לאחר שהעותרת עצמה הודתה כי אין לה הגנה, ועיכוב ביצועו נעשה כאמור לפנים משורת הדין. בנסיבות אלה, העותרת לא הצביעה על כל עילה שבדין, שמכוחה יש מקום להתערבותו של בית-משפט זה בהליכי ביצוע פסק-הדין שבהם נקטה המשיבה. אף אם נניח לטובת העותרת - מבלי לפסוק בדבר - כי בקשותיה הוגשו במועד למשיבה, הרי שבהעדר תשובה מצד המשיבה היה עליה לשוב ולפנות אליה או לבית-משפט השלום בבקשה להאריך את תקופת עיכוב ביצוע פסק-הדין.

אשר-על-כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בעתירה זו בסך 5,000 ש"ח.