בג"ץ 3062/97 חביב אלי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4899/90.

העותר ניהל חנות לממכר נעליים. המשיב קבע, כי העותר לא רשם תקבול שהתקבל בעסקו והחליט לפסול את ספרי החשבונות שלו בגין אי רישום תקבול. זאת מכח הסמכות הקבועה בסעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). ערעורו של העותר על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ריבלין), שקיבל את עדות המבקר מטעם המשיבה, שביצע קניה בחנות העותר ומצא, כי העותר לא רשם קניה זו בספריו. ערעורו של העותר על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון (כב' הנשיא שמגר והשופטים גולדברג וחשין) שלא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתים שקבע בית המשפט המחוזי.

בעתירה שבפני טוען העותר נגד "חוקיותה של הגישה המייחסת לשלטונות המס, עובדיהם ושליחיהם, אמינות כמעט מוחלטת והמקבלת את גרסתם של האחרונים מבלי שהוכיח טענותיהם ומידת ההוכחה הנדרשת מבעל דין רגיל במשפט אזרחי" (הטעויות הן במקור). העותר מגדיר את עתירתו כעקרונית, אך אינו נמנע מהעלאת טענות נגד אופן קביעת הממצאים בעניינו שלו, בו העדיף בית המשפט המחוזי את עדות המבקר (על כך שביקר בחנותו של העותר ורכש שם נעלים) על עדות העותר (הטוען שהמבקר לא ביקר מעולם בחנותו).

לאחר שעיינתי בעתירה החלטתי לדחותה. העתירה אינה מגלה כל עילה מן העילות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. ביסוד העתירה עומדת טענתו של העותר נגד בית המשפט המחוזי שהעדיף את עדות המבקר מטעם המשיב על פני עדותו ונגד בית המשפט העליון שסרב להתערב בממצא זה. העותר מעלה אמנם טענה גורפת בדבר קיומה של "גישה" שיפוטית לפיה ניתן אמון רב (ולגרסת העותר - עודף) ברשויות המס. דא עקא שהעותר אינו תומך טענה זו ולו בדוגמא אחת, לבד מעניינו שלו. לפיכך אין בפני אלא בקשה לקיום ערעור נוסף ולהתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי - ולא לכך נועד דיון נוסף.

העתירה נדחית.