בג"ץ 3070/02 מוחמד חוואמדה נ. מדינת ישראל

1.לפנינו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 21.03.02 מפי השופט צ' גורפינקל, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.לעורר מיוחסות עבירות של רצח וניסיון שוד בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, במהלך חודש יוני 2001 קשר העורר, יחד עם חמישה אחרים, קשר לפרוץ לדירתו של אדמונד שמעון (להלן: המנוח) ברחוב הירקון 16 בתל אביב, במטרה לתקוף אותו, לקשור אותו ולגנוב סכום כסף גדול שחשבו שנמצא בדירה. העורר הגיע עם אחרים עובר ליום 28.06.01 בשעות לילה לבית מגוריו של המנוח, האחרים פרצו לדירת המנוח בעודו ישן, ואילו העורר, יחד עם אחר, המתינו ברכבו של האחר. האחרים התנפלו על המנוח בעודו ישן ותקפו אותו, כשהם קושרים את ידיו ורגליו ומכים אותו, כורכים סביב ראשו ופניו בגדים וחוסמים את דרכי נשימתו. כתוצאה ממעשים אלה נגרם מותו של המנוח. לאחר תקיפת המנוח, עלה העורר לדירה, ויחד עם האחרים חיפש כסף וחפצי ערך בדירה. משלא מצאו דבר, הסתלקו כולם ברכב בו נהג העורר.

3.בית המשפט המחוזי התייחס לחומר הראיות שלפניו והניח כי העורר לא עלה לחפש שלל בדירה וכן הניח כי אחד השותפים הביא את העורר לזירה במהלך האירוע, כך שהעורר לא היה במקום מתחילת האירוע יחד עם שאר השותפים. לעניין טענת העורר כי הגיע למקום האירוע רק כדי לראות את אחיו, אומר בית המשפט:

צירוף האירועים אינו מאפשר לקבל את טענת ה[עורר] כי הגיע למקום רק כדי לראות את אחיו. מהקשר הדברים עולה כי מדובר בטענה מיתממת. כאשר ה[עורר] הוא ממתכנני השוד והנו חלק מהקושרים כאשר כל יתר הקושרים עולים לדירה ומבצעים את השוד ובזמן ביצועו ותוך כדי מהלכו מביא משיב 1 את ה[עורר] למקום - אין מנוס מהמסקנה כי הבאתו למקום לא הייתה מקרית אלא במסגרת התכנון המוקדם של השוד ובמסגרת קשירת הקשר לביצועו.

בית המשפט מגיע למסקנה כי העורר, יחד עם אחר, המתינו לאחרים כדי למלט אותם ממקום האירוע. ראיה לכך מוצא בית המשפט בכך שמיד כשירדו האחרים מהדירה, ידע העורר במה מדובר, וכאשר סיפרו לו כי המנוח מת, שאל מיד מה הם עשו לבן אדם. העורר גם כעס על האחרים על שלא שעו לאזהרתו בזמן התכנון, שלא לגרום למות המנוח. מכאן מגיע בית המשפט למסקנה כי העורר, אף שאולי לא רצה במות המנוח, צפה אפשרות שכתוצאה מקשירת המנוח והפעלת אלימות כלפיו, לצורך הקלת הביצוע של עבירת השוד, עלול להיגרם מותו של המנוח. בית המשפט אינו דן בשאלת שותפות העורר בעבירת הרצח ומשאיר זאת לדיון לגופו של עניין. באשר לחלופת מעצר, בית המשפט קובע כי כאשר מדובר בשוד בחבורה, לאחר תכנון מוקדם, הכולל שימוש באלימות כלפי הקורבן, המדובר הוא במעשה המצביע על מסוכנותם בפועל של הקושרים. לכן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר שיהיה בה כדי להגן על הציבור מפגיעתו הרעה של העורר.

4.הערר מכוון בעיקרו נגד הקביעה בדבר תשתית ראייתית לכאורה. נטען כי העורר לא ידע בוודאות על מעשי האחרים, כפי שעולה מהודעותיהם של שותפי השוד. הטענה היא כי בהודעת האח, שהשתתף בשוד, נאמר במפורש שהעורר לא היה מרוצה מהשוד ולא הסכים עם כל מה שקרה. כן נאמר בהודעת האח כי העורר הגיע למקום רק לאחר שכל המעורבים סיימו את ביצוע השוד. כמו כן, לפי עדותו של אוסמה לוטפי, שותף אחר בשוד, העורר לא נכח בישיבות התכנון שערכו האחרים בסמוך לשוד. אמנם בעדותו של שותף נוסף, עבדאלעאני דיב, נאמר כי כל הקושרים, כולל העורר, היו בישיבות התכנון. אך, אותו עבדאלעאני דיב העיד כי העורר הגיע יחד עם השאר לאירוע, עובדה שהשופט קמא לא קיבל. כמו כן, העובדה שהעורר הגיע למקום האירוע לאחר מעשה מוכיחה כי הגעתו הייתה מקרית ולא חלק מן התכנון. לעניין חלופת המעצר, הטענה היא שבית המשפט קמא טעה בכך שלא בחן אותה כלל. העורר הוא בן 27, ללא עבר פלילי, והוא נשוי ואב לשניים, ולאור חלקו המשני בפרשה היה ראוי לאפשר לו חלופת מעצר.

5.בדיון שלפני, חזר בא-כוח העורר על טיעוניו, דהיינו, כי אין תשתית ראייתית לכאורה לקשור את העורר לעבירת הרצח, וכי הגעת העורר למקום האירוע הייתה כדי לדאוג לאחיו, שהוא אסיר ברשיון, שלא יסתבך. באת-כוח המדינה, לעומתו, הציגה את חומר הראיות המבסס, לדעתה, את התשתית הראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. אף בהנחה שהעורר לא עלה לדירה, הרי יש ראיות לכאורה שהוא השתתף בתכנון השוד, ואף עזר במילוט האחרים ממקום האירוע.

6.לאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו. עבדאלעאני דיב מספר בהודעתו כי העורר השתתף בתכנון השוד, ואף ביצע סיורים מוקדמים יחד עם האחרים (שורה 89 ושורה 101 להודעתו מיום 13.01.02); הוא מוסיף כי העורר נהג ברכב המילוט והסיע את המבצעים לביתם (שורה 68 להודעתו מיום 13.01.02); כן נאמר על-ידו כי העורר נשאר ברכב המילוט בשעת השוד, יחד עם נאשם נוסף, כיוון שלא רצה להיות יחד עם אחיו, כדי שלא יתפסו שני אחים יחד (שורה 55 להודעתו מיום 13.01.02). מהודעתו של אוסמה לוטפי עולה כי העורר, אף שלא הגיע לאירוע יחד עם כולם, הגיע במהלך השוד, ועלה לדירה לעזור בחיפושים אחר הכסף (שורה 124 להודעתו מיום 14.01.02); העורר גם נהג ברכב המילוט (שורה 126 שם); עוד עולה כי העורר היה שותף לתכנון, שמונה חודשים לפני האירוע (שורה 150 שם). גם הודעת אחיו של העורר, אחמד חוואמדה, קושרת את העורר למעשה השוד. לפי ההודעה, העורר השתתף בתכנון (עמוד 1, שורה 12 להודעה מיום 14.01.02); ואף השתתף בסיורים מכינים לשוד (עמוד 1 שורה 27, ועמוד 2 שורה 18); העורר גם נהג ברכב המילוט (עמוד 4 שורה 10), ואף כעס על האחרים כיוון שסוכם שרק יתנו מכות ולא יהרגו את הנשדד (עמוד 4, שורה 11 ואילך). נראה כי בחומר ראיות זה יש כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו. יש לציין גם, כי העורר טען בתחילה כי לא ידע דבר וחצי דבר על השוד, וכי הגיע במקרה למקום כדי לחפש את אחיו. אלא שבעימות שנערך בינו ובין אחיו הוא מודה כי ידע על תכנון השוד (מ.ט 79/02 (32) ע' 11 ואילך), גם בכך יש כדי לחזק את הראיות לכאורה.

7.העבירות המיוחסת לעורר ולאחרים חמורות מאוד, והן מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק המעצרים, אשר לא נסתרה. לכך יש להוסיף את העובדה כי אחד השותפים טרם נעצר, ועל כן קיימת גם עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי המשפט. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.