בג"ץ 3072/06 עמותת רופאים לזכויות אדם נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש,אלוף פיקו

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בסירובם של המשיבים ליתן לעותר 2, תושב ג'נין וסטודנט לרפואה באוניברסיטת "אל-קודס" אשר באיזור (להלן: האוניברסיטה), היתר כניסה לשטח ישראל על מנת להגיע לבית החולים האוניברסיטאי "מקאסד" (להלן: בית החולים) שבמזרח ירושלים לצורך לימודיו. על פי העתירה, במסגרת לימודי הרפואה באוניברסיטה, נדרשים הסטודנטים לעבור לימודים קליניים בבית החולים בלבד. בקשת העותרת 1 בשם העותר 2 להתרת כניסתו לישראל לצורך הלימודים בבית החולים נדחתה על ידי המשיבים ביום 16.10.05, "בשים לב למידע הכולל, לרבות מידע מודיעיני חסוי". ביום 28.2.06 דחה המשיב 2 את בקשת העותרים לשקול בשנית מתן היתר כניסה לעותר לצורך לימודיו בשל שיקולים בטחונייים. בנוסף ציין המשיב 2 כי אחד התנאים למתן היתר כניסה לצורך לימודים הוא עמידה במכסה המאושרת לכל מחזור. העותרים טענו כי סירוב המשיבים להעניק לעותר היתר כניסה לישראל מהווה הפרה של חובתם לאפשר לתושבי האיזור לרכוש השכלה ולהקים תשתית תקינה של מערכת בריאות ובתי חולים באיזור. בנוסף טענו, כי הסירוב אינו חוקי, שכן הוא מנוגד למשפט הבינלאומי ומפר זכויות אדם בסיסיות. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 7.4.06. ביום 7.5.06 הודיעו המשיבים כי בקשת העותר לקבלת היתר כניסה תאושר, בכפוף להגשת בקשה רשמית מצד בית החולים ועל פי הנהלים המקובלים. בנסיבות אלו התייתרה העתירה ונמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 15.5.06. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי החל מחודש אוקטובר 2005 פנו בבקשות רבות אל המשיבים לצורך קבלת היתר הכניסה, אך כל בקשותיהם נדחו באופן שרירותי. אף ניסיונותיהם להשיג על הסירוב נדחו. לפיכך, ונוכח העובדה ששנת הלימודים כבר החלה ונמנע מהעותר להשתתף בה עקב הסירוב, נאלצו העותרים להגיש עתירה זו. העותרים טוענים בנוסף, כי סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה ובין קבלת היתר הכניסה מעידה על כך שהגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. לפיכך נטען כי על המשיבים לשאת בהוצאות העותרים.

3.

המשיב בתגובתו משאיר את ההחלטה בבקשת העותרים לפסיקת הוצאות לשיקול דעת בית משפט זה. עם זאת טוען המשיב כי יש להביא בחשבון את העובדה שלעותר, שאינו אזרח ישראלי או בעל רשיון ישיבה בישראל, אין כל זכות שבדין להיכנס לתחומי מדינת ישראל או לעבוד בתחומה. לפיכך, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב לסרב לבקשת העותר להתיר את כניסתו לישראל, ובפרט שעה שהייתה מניעה בטחונית בעניינו של העותר. המשיבים טוענים בנוסף, כי בקשת העותר לקבלת היתר כניסה לישראל לא הוגשה באמצעות בית החולים כנדרש. לאחר שהתברר כי מדובר בסטודנט המבקש ללמוד בבית החולים כחלק מהמכסה השנתית של סטודנטים המקבלים היתרי כניסה מהמשיב, נבחנה שנית בקשתו של העותר על ידי גורמי הביטחון והתקבלה. המשיבים טוענים כי אם הבקשה לקבלת היתר כניסה הייתה מוגשת על ידי בית החולים כנדרש מלכתחילה, יתכן ולא היה צורך בהגשת העתירה. זאת, שכן נערך איזון שיקולים שונה ככל שמדובר בבקשה המוגשת על-ידי בית חולים לצורך כניסתו של אדם להתמחות בו, לעומת בקשה המוגשת על ידי תושב האיזור.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיב, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. מבלי להביע עמדה בשאלת זכותו המהותית של העותר לקבלת היתר כניסה, הרי שברור מן החומר שבתיק כי אכן ניסה העותר מספר פעמים לקבל היתר כניסה לישראל, תוך שהוא מציין כי הדבר נדרש לו לצורך לימודיו בבית החולים. בקשותיו סורבו מטעמים בטחוניים חסויים, ובלא שהובהר לו כי על בית החולים להגיש בשמו את הבקשה כדי שתאושר. בנסיבות העניין, ובפרט נוכח היעדר היכולת לדעת את טעמי הסירוב, מצאתי כי נמצא צידוק בהגשת העתירה דנן אשר הובילה למתן היתר הכניסה לישראל כמו גם קשר סיבתי מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד עקב בחינה מחודשת של ההחלטה בעניינו של העותר. לפיכך, שוכנעתי כי בנסיבותיו של מקרה זה יש אפוא מקום לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש לקחת בחשבון את פעולותיהם של המשיבים לשם מתן פתרון מהיר לעתירה בלא צורך בקיום דיון. במקביל, העותרים לא פירטו את הוצאותיהם. בשקלול כלל הנסיבות ולאחר עיון בעתירה עצמה, יחובו המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 3,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.