בג"ץ 3082/00 אבישי אפרתי נ. חיה בקר

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, שלפיו נתקבל ערעורה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה), בוטל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את תביעת המשיבה נגד העותר מחמת התיישנות, ונעתרה תביעת המשיבה למתן הצהרה כי עזבון המנוח משה דוברין הוא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס מקרקעין (להלן: הנכס) שנרשמו במלואן על שם המנוחה חסיה דוברין. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העותר והמשיבה, אח ואחותו, התדיינו בדבר ירושתם בעזבונות דודיהם, המנוחים משה וחסיה דוברין. למנוחים - שנישאו בשנת 1928 והיו ערירים - היה רכוש, שכלל גם זכויות בנכס נשוא המחלוקת ושבשעת רכישתן נרשמו במלואן על שמה של הדודה. ביום 3 באפריל 1985 ערכו המנוחים צוואה משותפת, שבה ציוו אהדדי, זה לזה, את כל רכושם, וכללו בה הוראות ביחס לחלוקת עזבונם לאחר הסתלקות שניהם. ביחס לחלוקת הזכויות בנכס, הורו בצוואתם המשותפת, כי לאחר מות שניהם שליש מהזכויות בנכס יהיו לעותר ושני השלישים הנותרים יהיו למשיבה ולבעלה.

בשנת 1986 נפטר הדוד ולבקשת הדודה הורה בית המשפט (ביום 19.10.86) לקיים את הצוואה. לאחר פטירת בעלה, ערכה הדודה מספר צוואות. בצוואתה האחרונה, אותה ערכה ביום 7.3.91, ציוותה לעותר את רוב רכושה, ובכלל זה את הנכס. לאחר פטירתה (בשנת 1992) הגיש העותר לבית המשפט בקשה לקיום צוואתה האחרונה. המשיבה התנגדה לקיום צוואה זו. בית המשפט המחוזי דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה; ואולם בפסק-דינו נקבע, כי "צו הקיום אינו חל על נכסים שבאו למנוחה בירושה מבעלה המנוח אשר לגביהם נקבעו הוראות בצוואתו מיום 3.4.85 שקוימה ביום 19.10.86".

3.בעקבות זאת עתרה המשיבה, בהמרצת-פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי כי הזכויות בנכס, אף שנרשמו במלואן על שם המנוחה, היו בבעלותם המשותפת של שני בני הזוג המנוחים, ומכאן שמחצית מן הזכויות הינה בבעלות עזבונו של הדוד. משמעות ההצהרה המבוקשת היא, שכ"יורשים אחר יורשת", שעל-פי ציוויו של המנוח בצוואה המשותפת זכו בשני-שלישים ממחצית הנכס, זכאים המשיבה ובעלה לקבלת שליש מן הנכס השלם.

העותר התנגד למתן ההצהרה בשלושה נימוקים. האחד , שכלל לא הוכח שעל הנכס חלה חזקת השיתוף בנכסים בין בני-זוג; ומכאן שהנכס הוא בבעלותה הבלעדית של הדודה. השני , כי גם בהנחה שחזקת השיתוף חלה, זכות הדוד לבעלות משותפת בנכס בטלה מחמת שיהוי וויתור; ו השלישי , כי, מכל מקום, תובענת המשיבה - שנסמכה על זכותו הנטענת של הדוד - התיישנה, באשר מיום פטירתו של הדוד, שלפי הנטען הוא היום בו החל מרוץ ההתיישנות, ועד להגשתה לבית המשפט (ביום 28.2.94) חלפו קרוב לשמונה שנים. בית המשפט המחוזי דחה את שתי טענותיו הראשונות של העותר. בהסתמכו, בעיקר, על נוסח הצוואה המשותפת קבע בית המשפט, כי הנכס היה בבעלותם המשותפת של המנוחים, וכי הדוד, אף שלא תבע לממש את זכותו לבעלות משותפת, מעולם לא ויתר עליה. עם זאת קיבל בית המשפט את טענת ההתיישנות ומטעם זה פסק לדחות את תביעת המשיבה. לעניין זה נקבע בפסק-דינו, כי זכותו של בן-זוג כלפי בן-זוגו, הבאה מכוח חזקת השיתוף, היא זכות אובליגטורית שתביעה למימושה מתיישנת מקץ שבע שנים. כן נקבע, שאת תקופת ההתיישנות לתביעת יורש, שעילתה היא זכות שקמה למורישו מכוחה של חזקת השיתוף, יש למנות מיום פטירת המוריש שהעילה מבוססת על זכותו; משמע, שאת מרוץ ההתיישנות, ביחס לתביעת המשיבה, יש למנות מיום פטירתו של הדוד ולא ממועד פטירתה של הדודה.

4.כאמור, בית המשפט העליון פסק לקבל את ערעורה של המשיבה. בפסק הדין שלערעור אומצה קביעת בית המשפט המחוזי, כי נכס המקרקעין היה בבעלותם המשותפת של המנוחים. לעניין זה הטעים בית המשפט, כי "ההוראה המפורשת בצוואה המשותפת היא בבחינת הודאה מצד בן הזוג, שעל שמו רשום הנכס, בדבר קיום השותפות בנכס, וכן מעידה היא על מודעות מצד בן הזוג השני לזכותו בנכס". מאידך, הסתייג בית המשפט ממסקנת בית המשפט המחוזי בדבר התיישנות תביעתה של המשיבה. לעניין זה נקבע בפסק הדין שלערעור, כי מרוץ ההתיישנות להגשתה של תביעה זו החל ביום פטירתה של הדודה, ולא ביום פטירתו של הדוד; שכן, עד לפטירתה של הדודה (יורשתו היחידה של הדוד) לא קמה למשיבה, בהיותה "יורשת אחר יורשת", עילת תובענה.

5.בעתירתו טוען העותר, כי פסק הדין שלערעור סוטה מהלכות קודמות וכן מעורר שאלות קשות וחשובות המצדיקות קיום דיון נוסף.

השאלה היחידה מבין השאלות שהוצבו בבסיס העתירה, אשר נדונה במישרין בפסק הדין שלערעור, עניינה בזכותו של יורש לפנות לבית המשפט ולבקש הכרה פורמאלית בזכויות שירש ושמקורן בחזקת השיתוף בנכסים בין המוריש לבין בן-זוגו. בפסק הדין שלערעור נקבע, כי המשיבה זכאית להצהרה כי הזכויות בנכס, הגם שנרשמו על שם הדודה, היו בבעלותם המשותפת של בני הזוג המנוחים, וזאת מאחר שעריכת הצוואה המשותפת שללה הנחה אפשרית כי הדוד ויתר על חלקו בנכס. העותר טען, שקביעה זו עומדת בסתירה לפסק הדין בפרשת יהלום (ע"א 5744/91, 779/92 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה ; מנהל מס שבח מקרקעין נ' שריג (וינוגרד) , פ"ד מח(3) 372). אין בידי לקבל טענה זו. בפרשת יהלום אמנם נקבע, שככלל נדרשת יוזמה לאישור השותפות מצד בן-זוג במהלך החיים המשותפים; אך עם זאת ציין בית המשפט כי

"קיימים מקרים שבהם מן הראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, אף-על-פי שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה" (מדברי השופט ד' לוין, בעמ' 381).

בפסק הדין בפרשת יהלום הובהר, שכאשר בן הזוג הזכאי לא ביקש לממש את זכויותיו בחייו, בשל כך שלא חל כל קרע או משבר בינו לבין בן-זוגו שיכול היה להמריצו לפעולה כזאת, אין בכך כדי למנוע הכרה בזכויות אלה, ולוא גם על-פי בקשה המוגשת מטעם יורשיו. נמצא שבפסק הדין שלערעור אין סתירה להלכה שנפסקה בפרשת יהלום .

העותר נאחז בהערת-אגב ביחס להלכת יהלום , שנכללה בפסק הדין שלערעור (מפי השופט אנגלרד), לאמור:

"יצוין, דרך אגב, כי הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות וייתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן-זוג במשך החיים המשותפים...".

אף בהערה זו אין כדי להעמיד טעם לקיום דיון נוסף. לנוכח מסקנת פסק הדין, כי עריכת הצוואה המשותפת שוללת את ההנחה האפשרית שהדוד ויתר על זכויותיו בחלקה, פרשתנו נכנסת בבירור לגדר המקרים שבהם - גם על-פי הלכת יהלום - "מן הראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, אף-על-פי שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה".

6.בעתירה נטען, כי שתי שאלות נוספות, שעניינן בסיווגן המהותי של זכויות ושהוזכרו בפסק הדין, מצדיקות קיום דיון נוסף: האחת, כלום זכותו של בן-זוג כלפי בן-זוגו, הנובעת מכוחה של חזקת השיתוף שביניהם, הינה זכות אובליגטורית או, שמא, זכות קניינית? והשניה, כלום היחסים הרכושיים שבין בני-זוג ראויים לסיווג כיחסי נאמנות? כן נטען, כי יש לקיים דיון נוסף בשאלת סיווג עילתה של המשיבה לעניין תקופת ההתיישנות החלה עליה; כלום יש לסווגה כתביעה "במקרקעין", שהזמן להתיישנותה הוא כקבוע בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, או כתביעה ב"שאינו מקרקעין", שהזמן להתיישנותה הוא כקבוע בסעיף 5(1) לחוק?

אף טענות אלו דינן להידחות. השאלות המוצגות על-ידי העותר אינן נטולות חשיבות, אלא שבענייננו הן לא נדרשו להכרעה. בית המשפט אמנם הזכירן בפסק-דינו, אגב דיונו בטענת ההתיישנות, ואף גילה את נטיית לבו בדבר ההכרעה הראויה בכל אחת מהן. אך בפועל לא נזקק להן לצורך הכרעתו; שכן מסקנתו, שתביעת המשיבה לא התיישנה, נתחייבה משני נימוקים אלה: האחד, כי "עד למותה של היורשת חסיה דוברין, לא התגבשה סופית זכותם של היורשים אחר היורשת"; והשני, הכרוך בקודמו, "כי גם בהנחה שחזקת השיתוף יוצרת זכות אובליגטורית בלבד, טרם חלפו שבע שנים מיום שבו נולדה עילת התביעה". ובאף אחד משני נימוקים אלה אין משום חשיבות, חידוש או קשיות, העשויים להעמיד עילה לקיום דיון נוסף.

7.העתירה נדחית.