בג"ץ 3098/05 סוניה חגג נ. שירותי בריאות "כללית"

השופטת ע' ארבל:

1.העותרת, אחות מוסמכת במקצועה שהועסקה משך שנים אצל המשיבה 1, סיימה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה במכללת ברלינגטון בשנת 1998. בשנת 2000 פרשה לגמלאות. בשנת 1999 ניתן לה על ידי המשיב 2 אישור שקילות של התואר האקדמי בו היא מחזיקה לתואר ראשון אקדמי הנהוג בישראל. לטענתה, פניותיה אל המשיבה 1 על מנת שיוענקו לה זכויותיה בגין התואר האקדמי נענו בסירוב מהטעם שאין המשיבה 1 מכירה בלימודי פסיכולוגיה לאחיות במכללת ברלינגטון.

בעתירה שבפנינו מבקשת העותרת כי המשיבה 1 תכיר בתואר האקדמי שלה לצורכי דירוג ושכר. לטענתה, החלטת המשיבה 1 בעניינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ויש בה משום הפלייתה ביחס לעובדים אחרים אצל המשיב המחזיקים בתארים משלוחות זרות אחרות או ממוסדות אקדמאים ישראליים, ובפרט ביחס לשתיים מחברותיה לעבודה אשר למדו עמה לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת ברלינגטון וקיבלו את מלוא זכויותיהן בעקבות התואר בו הן מחזיקות.

2.המשיבים כולם טוענים בתגובות שהגישו כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות באשר עניינה של העתירה מסור לסמכותו של בית הדין לעבודה. המשיבה 1 טוענת, בנוסף, כי ההחלטה אצלה האם מזכה תואר אקדמי בהטבות שכר זהה להחלטה שהתקבלה במשרד הבריאות, אשר בחן הנושא והחליט כי התואר בו מחזיקה העותרת אינו עומד ברמה האקדמית הנדרשת ועל כן אינו מזכה בהטבות השכר שמבקשת העותרת לזכות בהן. המשיבה 1 אף מציינת כי אין ממש בטענת האפליה באשר המקרים בהם זכו עובדים אצל המשיבה 1 המחזיקים בתואר של מכללת ברלינגטון בהטבות שכר בעטיו של התואר הינם בודדים ומקורם בטעות שהמשיבה 1 פועלת לתקנה. המשיבים 2-3 מצידם טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת חוסר יריבות בינם לבין העותרת, מאחר שהנחיית הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר שלא להעריך בשלב זה את התארים ממכללת ברלינגטון נוגעת רק למי שטרם הוערך תארו, בעוד העותרת מחזיקה כבר באישור שקילות. משרד הבריאות החליט שלא להכיר בתארים ממכללת ברלינגטון לצרכי הטבות שכר ועמדת המשיבים 2-3 הינה כי למשיבה 1 שיקול דעת שלא להכיר בתוארה של העותרת לצרכי שכר, על אף אישור השקילות בו היא מחזיקה. משכך, סבורים המשיבים 2-3 כי את טענותיה על העותרת להפנות למשיבה 1 בלבד.

3.דין העתירה להידחות על הסף.

עניינה של העתירה נכנס במובהק בגדרה של הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 ומכאן שהוא מסור לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. נציין, כי כעולה מתגובת המשיבים, תובענות העוסקות בנושאים זהים לעניינה של העתירה שבפנינו נדונו ונדונות בבתי הדין לעבודה. איננו רואות מה טעם יש בהבחנת עניינה של העותרת מאותם מקרים אחרים. עיון בעתירה אינו מעלה כי היא מגלה כל שאלה משפטית כבדת משקל המצדיקה בחינתה דווקא על ידי בית משפט זה ולא על ידי הערכאה בעלת הסמכות הייחודית, בית הדין לעבודה.

משכך, לא מצאנו להידרש ליתר הטענות שהעלו המשיבים.

העתירה נדחית.