בג"ץ 3115/99 טובה מזרחי נ. דניאל טופז

המערערת הפקידה עירבון, על דרך של המצאת ערבות בנקאית, בסכום של 20,000 ש"ח. הערבות הומצאה ביום 25.8.99. ביום 28.11.00 התקבל הערעור, במובן זה שבית המשפט הורה על ביטול פסק הדין נשוא הערעור, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי "ההוצאות לפנינו בסכום של 10,000 ש"ח, לפי תוצאות במחוזי".

על יסוד זה, עתרה המערערת להשבת הערבות הבנקאית. לשיטתה, "נוכח קבלת הערעור והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי אין עוד צורך בערבות הבנקאית, להבטחת הוצאות המשיבים בערעור".

טענה זו, כשלעצמה, הייתה יכולה לעורר קושי. יתכן לסבור כי לפחות סכום של 10,000 ש"ח, היה אמור להיוותר בידיו בקופת בית המשפט, שכן אם ידחו טענות המערערת בבית המשפט המחוזי, ייזקף סכום הוצאות מסוים על חשבון ההליך הערעורי.

ואולם טענה זו לא היא שמנעה את השבת הפיקדון. התברר ש"בין בין לבין", כלומר בין הגשת הערעור לבין פסק הדין הוטל עיקול על הפיקדון, בגדרו של תיק הוצאה לפועל 01-79781-96-8. העיקול הוטל לפי בקשת המשיב 3. עיקול זה מהווה חלק מאמצעי הגביה שמנסה להפעיל המשיב 3 כלפי המשיב 1, בגין חוב שהלה חב לו. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי דרך שרבובה של המערערת להליכי ההוצאה לפועל. המשיב 1 טוען כי המערערת ערבה לחיובי המשיב 1, ואילו המערערת מסבירה כי היא ערבה להתייצבות המשיב 1 לחקירת יכולת, וכי היא תצורף להליכים כחייבת רק אם הלה לא יתייצב להליכים. כך או כך, לא יכולה להיות מחלוקת כי בבית משפט זה התקבלה הודעה על "עיקול צד שלישי", הלוכדת את העירבון, על פי החלטה מיום 22.9.99.

בעלי הדין ניצים ביחס למשמעותו של עיקול זה. המערערת טוענת כי לא ניתן לעקל את הערבות הבנקאית. זו הופקדה אך ורק לצורך "הבטחת הוצאות המשיבים בתיק הערעור". מכאן, שאם לא נפסקו הוצאות לא ניתן ליעד את הערבות למטרה אחרת. בקיצור, אין זכות אותה ניתן לעקל.

המשיבים גורסים כי הערבות כמוה כנכס נזיל. גם אם צוין בה, במפורש, כי עבירותה מוגבלת, הרי הגבלה זו אינה תופסת ביחס להעברה או הסבה מכוח הדין, להבדיל מהעברה רצונית.

מעמדו של בית המשפט לעניין העירבון, דומה למעמדו של נאמן או שומר. מבלי להידרש לשאלה כיצד מוחזקים כספי הפיקדון, ואם מדובר בנאמנות או שמירה של ממש, ברור שבית המשפט מחזיק את הכספים שבידיו, לטובת המשיבים, עד להחלטה נשוא הערעור. בהתאם לאותה החלטה פועל בית המשפט, בין לצורכי השבת הפיקדון למערערים, ובין על ידי מתן אפשרות למשיבים לחזור על המערערים, על ידי "ירידה" אל הפיקדון. החזקת כספים זו אינה פעולה שיפוטית. גם קביעת מזכיר בית המשפט (להבדיל מהחלטת הרשם) ביחס לגובה הפיקדון אינה פעולה שיפוטית. זוהי פעולה ניהולית, הנעשית במסגרת ההליך השיפוטי.

לקביעה זו יש משמעות. היא משליכה על זיהוי המקום בו צריכה להתברר המחלוקת בין בעלי הדין. מקום זה הוא לשכת ההוצאה הפועל בגדרה הוטל העיקול. שם, ולא במקום אחר, צריכה להימצא התשובה אם הנכס ניתן לעיקול. שם גם צריכה להתברר השאלה אם המערערת היא חייבת אם לאו. שם יש להניח יקבע אם ערבות "ייעודית" או פיקדון ייעודי, יכול לשמש גם לצרכים אחרים, ובאילו תנאים. משעה שהוטל הצו על הפיקדון המצוי בידי קופת בית המשפט, בית המשפט הוא ככל בעלי הדין, ועליו לפעול לפי אותו צו. אין לצפות שבית המשפט יפעיל כוחות שיפוטיים על מנת להתעלם מהצו שהופנה אליו (כפי שלא ניתן לצפות כי בית המשפט, ינצל את זכויות הצדדים השלישים, ויתייצב בהליכי ההוצאה לפועל, אלא אם כן יש לו עניין מסוים בכך).

אני ער לכך שכב' הרשמת דלית ורד קבעה, ביום 19.12.00, כי לצורך מימוש העיקול "על בית המשפט העליון להחליט תחילה כי יש לממש את הערבות". אין לפרש דברים אלה כאילו במקרה בו העיקול נעשה ביחס לסכומים המופקדים בבית המשפט, עוברת סמכות ההכרעה מרשם ההוצאה לפועל לבית המשפט. כיצד תתכן אפשרות זו? ואם המעקל אינו צד להליכים המתנהלים בבית המשפט בגדרו של הערעור? כיצד יזומן מעקל כזה לדיון? החלטת כב' הרשמת ורד נועדה להבטיח שהעיקול לא ימומש בטרם התחוור גורלה של זכות עדיפה, הנוגעת להבטחת זכויות המשיבים בערעור, ובטרם תקבע קביעה כלשהי לעניין.

התוצאה היא שניתן לקבוע כי נוכח פסיקת בית המשפט העליון, אין צורך עוד בעירבון, וניתן היה להחזירו לידי המערערים, בכפוף לעיקול. יתר השאלות יוכרעו על ידי רשם ההוצאה לפועל, כמקובל בסוג זה של הליכים.

במאמר מוסגר יצוין אינני משוכנע כי ניתן היה "לשחרר" את כל העירבון במקרה זה. ואולם המשיבים לא העלו טענה בעניין זה, ועל כן ההחלטה ביחס לעיקול תתקבל בלשכת ההוצאה לפועל.