בג"ץ 3120/02 אברהם עמר נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ביום 6.3.02 הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום נגד העורר ונגד אדם נוסף, המייחס לעורר שני אישומים בעבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. על פי האישום הראשון, ביום 28.1.02 מכר העורר לסוכן משטרתי מוסווה 0.98 גרם נטו של סם מסוג הרואין. על פי האישום השני, למחרת מכר העורר לסוכן 0.85 גרם הרואין.

2.המדינה ביקשה לעצור את העורר ואת הנאשם השני עד תום ההליכים. בבקשה ציינה המדינה כי לעורר שבע הרשעות קודמות בעבירות סמים ורכוש, בגינן הוא ריצה שני מאסרים בפועל. לטענת המדינה עיסוקו של העורר כדרך חיים הוא סחר בסמים קשים, דבר המקים סכנה חמורה לשלום הציבור.

3.בית משפט השלום, מפי השופט י' יצחק, קבע שאין מחלוקת באשר לראיות לכאורה, וכן כי אין מחלוקת באשר לקיומה של חזקת מסוכנות. בית המשפט הדגיש כי לחובת העורר הרשעות קודמות הכוללות סחר בסמים מסוכנים. בית משפט השלום בחן את האפשרות לחלופת מעצר במוסד גמילה, כפי שהמליץ הסניגור, וקבע כי:

הלכה פסוקה היא כי אין בית המשפט משחרר נאשמים ממעצר לצורך השתלבות במוסד גמילה בטרם נגזר דינם וזאת למעט מקרים חריגים.

ולאחר מכן הוסיף כי:

במקרה שלפני מדובר בנאשמים אשר לחובתם עבר פלילי מכביד הכולל גם עבירות מסוג סחר בסמים. אין המדובר במשיבים שהנם נרקומנים אשר בשל הזדקקותם לסם, עוברים עבירה שכזו ובעניין זה עיון בתיק החקירה רק תומך בקביעה זו. אשר על כן, בשים לב לקו הפסיקה הנקוט במקרים כגון אלה, הרי שדינם של סוחרי סמים כדוגמת המשיבים, הנו מעצר עד תום ההליכים.

אשר על כן דחה בית משפט השלום את חלופת המעצר.

4.על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. גם בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת באשר לראיות ובאשר להתקיימות עילת מעצר. בית המשפט המחוזי הבחין בין אדם שהחל כבר הליך גמילה עובר למעצרו, או אז עלול מעצרו לסכל את הליך גמילתו, ובין המקרה שלפנינו בו אדם טרם החל בהליך גמילה, בו הכלל הוא כי מי שסוחר בסם וגורם להפצתו-דינו להיעצר עד תום ההליכים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המונעות זאת. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הזרם המרכזי בפסיקת בית המשפט העליון מורה שלא לשחרר סוחרי סמים שטרם החילו בהליך גמילה, וכי המלצת שירות המבחן בעניין מהווה רק שיקול בהחלטת בית המשפט. לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

5.בערר שלפני, טוען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי ההלכה מורה שלא לשחרר נאשם לגמילה, וכי קיימת הלכה אחרת לפיה עניינו של הציבור לאפשר לנאשם שביצע את עבירות הסמים בשל היותו מכור להתקדם במסלול הגמילה, אף אם ברור כי יסודו של רצון הגמילה נובע מהחשש מהעונש. לטענתו בית המשפט לא בדק את נסיבות המקרה לגופן. בא-כוח העורר מתייחס לפסיקת בית המשפט העליון שהובאה בהחלטת בית המשפט המחוזי, וטוען כי המקרים שהובאו שם חמורים הרבה יותר, ואין ללמוד מהם על המקרה שלפנינו. עוד טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שלא ייחס חשיבות לתסקיר המבחן. כן נטען כי לעורר חלק משני בפרשה, וכי הנאשם השני הוא הנאשם העיקרי בתיק, והוא שניהל בפועל את הסחר. בא-כוח העורר מבקש לאבחן בין עברו הפלילי של העורר, שעיקרו, למעט הרשעה אחת בעבירת סמים, עבירות ישנות, בעוד שלנאשם השני עבר פלילי מכביד יותר. לסיום, טוען בא-כוח העורר כי העורר בן 44, אב לשני ילדים ומכור זה 20 שנה לסמים, אך מעולם לא שולב במסגרת גמילה. לעורר בעיות בריאות קשות, ולמעשה היה עליו להתאשפז למחרת מעצרו.

6.בדיון שלפני, חזרו באי-כוח הצדדים על טיעוניהם. בא-כוח העורר טען כי טעו בתי המשפט דלמטה בכך שלאחר שהזמינו תסקיר מבחן, לא פעלו ברוח התסקיר ולא שיחררו את העורר לגמילה מסמים. כן נטען כי העורר, על אף שהוא מכור לסמים מגיל 17, ריצה 27 חודשי מאסר בשל כך, לא עבר מעולם תהליך גמילה, וכי בני משפחתו, על אף שהתעלמו ממנו בעבר, מוכנים כעת להתגייס לעזרתו בגמילה. לבסוף טען בא-כוחו כי בכוונת העורר לכפור בהאשמות נגדו, וכי העורר לא היה הרוח החיה מאחורי עסקאות הסמים, אלא הנאשם השני בפרשה, ועל כן מן הראוי לאפשר לו להתחיל בהליך גמילה. לעומתו טענה באת-כוח המדינה כי הלכה היא לפני בית משפט זה שאין מאפשרים חלופת מעצר בגמילה, אם הנאשם לא החל בגמילה טרם מעצרו. עוד טענה באת-כוח המדינה כי לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש וסמים, וכי הוא השתחרר בינואר 2001 ממאסר שריצה, אף הוא על עבירות סחר בסמים. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטות של הערכאות הקודמות.

7.צדקו הערכאות הקודמות בקבען כי אין בית המשפט משחרר נאשמים ממעצר לצורך השתלבות במוסד גמילה טרם נגזר דינם, אלא במקרים חריגים. כמו כן יש לזכור כי עבירות סמים מקימות חזקת מסוכנות, על-פי חוק המעצרים. עם כל זאת, מצווה בית המשפט, על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לשקול בכל מקרה אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. עקרון זה הוא המנחה בכל הנסיבות והוא מחייב לבדוק את התאמתה של חלופת מעצר לגבי כל נאשם באופן אינדיבידואלי.

8.לכן, מן הראוי לבדוק באופן פרטני את נסיבות המקרה הנדון ואת התאמתן לחלופת מעצר. במקרה שלפניי אני מייחס משקל מיוחד לתסקיר המעצר של שירות המבחן, הממליץ על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים למוסד "דרך חיים" ברח' האצל 5, כביש עוקף רחובות. בתסקיר צויין כי נתקיימה שיחה עם מנהל המוסד, שהביע נכונות לקבל את העורר וכי ייערכו לו הבדיקות הדרושות להשתלבות בקהילה הטיפולית. כן התחייב מנהל המוסד להודיע מיידית על כל הפרה של התנאים. כן ממליץ שירות המבחן להעמיד את העורר תחת פיקוחו למשך שישה חודשים, שבמהלכם הם יעקבו אחר ההכנות להשתלבותו וקליטתו של העורר בקהילה הטיפולית. שירות המבחן מקבל על עצמו לדווח מיידית לבית המשפט במידה והעורר יפר את התנאים.

9.כפי שקבע בית המשפט קמא, אין בית המשפט מחויב על ידי ההמלצה בתסקיר שירות המבחן. עם זאת, לאחר ששקלתי את כל נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה כי לפניי אחד המקרים החריגים, המצדיקים את שחרורו של העורר למוסד גמילה, בהתאם להמלצת שירות המבחן ותחת פיקוחו.

אי לכך, הערר מתקבל והתיק מוחזר לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, אשר ישחרר את העורר למוסד "דרך חיים" ברחובות, תוך קביעת התנאים והערבויות לשביעות רצונו של בית המשפט. העורר יישאר במעצר עד לשחרורו לחלופת מעצר על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב-יפו.