פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
3125/11
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט א' רובינשטיין
העותרים:
1. ראובן אביטון (קטין)
2. שלמה אביטון
3. רות אביטון
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. מכבי שירותי בריאות
3. מכבי מגן אגודה שיתופית לבטוח הדדי נגד מחלות
בע"מ
4. קרן מכבי עמותה רשומה
5. משרד הבריאות
6. שר המשפטים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרים:
עו"ד י' דייויס
פסק-דין
השופטת ע' ארבל:
עניינה של עתירה זו הוא מדיניות בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ) בנוגע לפסיקת הוצאות.
1.
העותרים הינם קטין והוריו שזכו בערעור שהגישו לבית הדין הארצי לעבודה. עתירתם כאמור מופנית כנגד קביעות בית הדין בנוגע להוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין. העותרים משיגים על מדיניות פסיקת ההוצאות של בית הדין לעבודה בתביעות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 וכן מעלים טענות הנוגעות לתיקון תקנה 15(ג) ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 (תיקון מיום 18.10.10) (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), שלטענתם, הגם שאינה מוחלת באופן מפורש בבית הדין לעבודה, עומדת ברקע הפסיקתא שניתנה בעניינם וברקע פרשנות המשיבים לפיה סכום ההוצאות שנפסק מגלם בתוכו את שיעור המע"מ.
2.
דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי שתתבקש עמדת המשיבים. נקודת המוצא לבחינת עתירה המופנית כלפי הכרעת בית הדין הארצי לעבודה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטותיו של בית הדין הארצי רק מקום בו נתגלתה בהן טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה ( בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי
לעבודה
פ"ד מ (1) 673, 693 (1986); בג"ץ 7331/03 כנעאני נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 2.9.2003). במקרה שלפנינו, משיגים העותרים כאמור לא על הכרעתו של בית הדין בשאלה המהותית שבמחלוקת, אלא על סכום ההוצאות שפסק. אכן, מעבר למשמעותה של שאלת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד לבעלי הדין הקונקרטיים, קיימים רציונאלים כבדי משקל ביסודו של הכלל בדבר פסיקת הוצאות לחובת בעל הדין שהפסיד במשפט (ראו לענין זה: בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא (לא פורסמה, 30.6.2005)). עם זאת, בסופו של יום מדובר בענין נלווה לסכסוך המהותי בין הצדדים. על כן, הכלל הוא כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה אלא במקרים שבהם נפל משגה ממשי בפסיקתה. כך הדבר כאשר מדובר בהליך ערעור ( ע"א 1894/90 פלאטו שרון נ'
אסולין פ"ד מו (4) 822, 829 (1992); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה פ"ד נח (2) 301, 305 (2003)) וכך הדבר מכוח קל וחומר כאשר מדובר בהתערבותו של בית משפט זה כבית המשפט הגבוה לצדק, שמלכתחילה נוהג ריסון בהתערבותו בהכרעות בית הדין לעבודה (בג"ץ 6412/08 בוקובזה נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 20.7.08)).
3.
מעבר לנדרש יוער לענין טענותיהם של העותרים הנוגעות לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי כי אף בהתעלם מהמדיניות השיפוטית המרוסנת בדבר התערבות בהכרעות בית הדין לעבודה – אין זו המסגרת המתאימה להידרש להן. ראשית, נקודת המוצא של בית הדין לעבודה היא כי ההוראות בתקנות סדר הדין האזרחי לענין הוצאות אינן חלות על דיונים המתקיימים לפניו, אלא יש להחיל את ההוראות הרלוונטיות הקבועות בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 המאפשרות לבית הדין שיקול דעת שונה מזה של ערכאות אחרות, לאור מאפייני ההליכים המתנהלים בו (ע"ע (ארצי) 573/09 זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ, פסקה 25 לפסק דינו של הש' א' איטח (לא פורסם, 16.12.10)). שנית, אף אין ביסוס בפסק הדין נשוא עתירה זו לטענת העותרים כי אף אם הדבר לא נאמר במפורש – בית הדין הארצי החיל הלכה למעשה את תקנה 512(ג) (בנוסחה לאחר התיקון מיום 18.10.10, לפיו סכום ההוצאות הנפסק כולל מע"מ). בהקשר זה יש לציין כי האמור בפסקה 52 לפסק-דינה של השופטת ו' וירט-ליבנה, לפיו סכום שכר-הטרחה שנפסק הוא 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, מלמד דווקא על המסקנה כי בית הדין לא התכוון להחיל את תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי
בעניינם של העותרים. אכן, הפסיקתא של פסק-הדין לא חזרה על נוסח זה וצוין רק כי "המשיבות ישאו ביחד ולחוד בשכר טרחת עו"ד בערעור זה בסך 10,000 ₪", אולם לכל היותר משמעות הדברים היא כי יש לבקש מבית הדין הארצי להבהיר את הפער בין האמור בפסק הדין לבין הפסיקתא. ודאי שאין בפער זה כי להוות בסיס לדיון בטענות העקרוניות שהועלו נגד תקנה 512(ג) ולהצדיק את התערבותנו.
העתירה, איפוא, נדחית.
ניתן היום,
ל' בניסן תשע"א (4.5.11).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט