בג"ץ 3126/97 סודאר סנזיאנה נ. מדינת ישראל

העוררת עומדת לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות שעניינן סם מסוכן. האישום הראשון מדבר על כך שהעוררת נסעה מן הארץ לברזיל, רכשה כ300- גרם קוקאין, וחזרה ארצה כשהסם על גופה. האישום השני מדבר על 90 גרם מאותם 300 גרם קוקאין. יבוא 300 הגרם נעשה בשליחותו של נאשם אחר באותו כתב-אישום שהעוררת עומדת עליו לדין. משנעצר אותו נאשם, נטלה העוררת 90 גרם מסם הקוקאין שנותר בדירתם המשותפת, והעבירה אותם לאדם שלישי.

בית-משפט קמא הורה על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים, ועל כך הערר שלפני.

בא-כוחה של העוררת טוען כי מרשתו עשתה את שעשתה בלא שתבין את משמעות מעשיה. העוררת התאהבה באותו, אחר ואך את רצונו עשתה. אין היא עבריינית, היא אשה בודדה בארץ, ואין להניח כי תחזור על מעשיה. באותו הקשר טען בא-כוח העותרת כי מאז תחילתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, נשתנו סדרי בראשית, ולמיצער נשתנתה הגישה הכוללת למעצרם של נאשמים עד תום ההליכים. לעניין זה הסב בא-כוח העותרת את תשומת ליבי להחלטתו של כבוד הנשיא זילר בב"ש 1228/97, בה אומר הנשיא כי החוק החדש "הסיט את נקודת האיזון בין מעצר לאי-מעצר הרבה יותר קרוב לאיזור אי-המעצר, והדבר ניכר בלשון החוק".

אני מסכים לטענה, ככל שהמדובר בהוראות חוק מפורשות המשנות מן הדין שנהג קודם לכן. אני מסכים אף לכך, שבשנים האחרונות ערים בתי-המשפט ביתר לזכויותיהם של נאשמים לעניין מעצרם עד תום ההליכים. ואולם, אחרי כל אלה אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי בבש"פ 8087/95 - זאדה , פ"ד נ(2)

133, 176: "והגלגל הוא אותו גלגל". לשון אחר: השיקולים העיקריים המנחים את בתי המשפט הם אותם שיקולים, גם אם בתי-המשפט מזהירים את עצמם ביתר תוקף, לאמור: הוו זהירין בדין.

ואמנם, לשונו של סעיף 21 לחוק החדש זהה בעיקרה - ומכל מקום דומה היא במאוד - ללשונו של סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-. ולמיצער לפי אחת האסכולות לפירושו של סעיף 21א הנזכר, זהה החוק כיום לחוק הקודם. ראו דברים שכתבתי בבש"פ 2092/95 - טלקר , בפיסקה 7 להחלטה. בין כך ובין אחרת, עבירות הסמים בגינן עומדת העוררת לדין הינן מן העבירות ה"חמורות" המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק החדש, ולעניינן של עבירות אלו מורנו החוק ש"חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת". העילה האמורה בסעיף קטן (ב) עניינה ב"יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן... את ביטחון הציבור...". ובכלל "בטחון הציבור" עיסוק בעבירה בסמים מסוכנים. העוררת לא עלה בידה להוכיח כי אין נשקפת ממנה סכנה לבטחון הציבור, וממילא הוכחה עילה למעצרה.

בשים-לב לטיב העבירה גם אין מקום להורות על חלופת מעצר, לא-כל-שכן שהעוררת לא עלה בידה להצביע על חלופת מעצר ראויה.

דבר אחרון: מסתבר שהעוררת הודתה במשטרה, למעשה, בעבירות המיוחסות לה, והקראת כתב-האישום נקבעה לעוד כשבוע ימים. בנסיבות אלו בוודאי אין מקום לשחרורה של העוררת ממעצרה.

אני דוחה את הערר.

היום, כ' באייר תשנ"ז (27.5.97)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן

מזכיר ראשי

01 G .97031260