בג"ץ 3136/96שהין עמרו נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

1.בתאריך 24.10.1995 נרדם המערער תוך נהיגה במשאית בכביש דו-מסלולי. זאת לאחר שחש כי הוא עייף. הוא איבד את שליטתו במשאית, והיא סטתה אל המסלול הנגדי ופגעה בשש מכוניות. עשרה אנשים נהרגו ואחד נפצע.

המערער הודה והורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה. נגזרו עליו 12 שנות מאסר בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות.

2.הערעור הופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. ואולם, בדיון בפנינו צימצם סניגורו, עורך-הדין ארנון, את הערעור וטען כנגד חומרת העונש בלבד. טענתו היא כי העונש חורג במידה קיצונית מן העונשים שהוטלו גם בעת האחרונה בשל עבירות זהות, שנסיבותיהן היו אף חמורות יותר.

גם באת-כוח המדינה, עורכת-הדין גרנות, התקשתה להגן על גזר-הדין. היא הסכימה כי העונש החמור ביותר הרלוואנטי למקרה שלפנינו - שאושר בע"פ 7580/96, 6670 שמריהו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: ע"פ שמריהו ) שבו נדחו ערעוריהם של שני הצדדים - היה שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והייתרה על-תנאי, בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות ברכב ציבורי ופסילה לנהיגה ברכב אחר למשך 12 שנים.

באותו מקרה נמצא אשם בעבירות הריגה וחבלה חמורה נהג אגד, אשר נהג אוטובוס בשעות הלילה, בתנאי מזג אוויר קשים, במהירות מופרזת, בירידה תלולה המסתיימת בעקומה, וגרם לתאונה בה נהרגו שמונה מנוסעי האוטובוס ועשרה נפצעו קשה. בית-המשפט המחוזי, בגוזרו את דינו של הנהג, ציין כי עונש המאסר שהוא גוזר על הנאשם הוא מן החמורים שהוטלו עד כה ומהווה העלאה של רמת הענישה המקובלת.

כאמור, ערעורה של התביעה כנגד קולת העונש בע"פ שמריהו נדחה.

3.על רקע זה, על-אף חומרתן של העבירות שעבר המערער והתוצאות הקשות שנגרמו, לא ניתן לאשר את גזר-הדין בענייננו.

עקרון השוויון מחייב כי המשפט הפלילי יופעל, ככל הניתן, באופן אחיד, וכי התגובה העונשית במקרים דומים תהה דומה. הבדלים בלתי-מוסברים במשכי תקופות מאסר פוגעים בתחושת הצדק. על בית-המשפט הגוזר את הדין להתחשב איפוא בעונשים שהוטלו במקרים דומים.

אכן, מדיניות הענישה יכולה להשתנות, ולענייננו ריבוי תאונות דרכים יכול להצדיק החמרה בעונשים. ברם, פסק-הדין בע"פ שמריהו

ניתן זה לא מכבר, והוא מתייחס לתאונה שארעה ארבעה ימים לאחר התאונה מושא הערעור. לא מצאתי הבדל של ממש בין עניינו של המערער, שנגזרו עליו 12 שנות מאסר, לבין עניינו של שמריהו, שנידון לארבע שנות מאסר בפועל. הפער הקיצוני בין משכי תקופות המאסר הוא איפוא בלתי מוסבר.

אשר-על-כן, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, ולהשאיר על כנם את יתר חלקי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי.