בג"ץ 3153/00 ארנולד שלומוב נ. מדינת ישראל

1.העורר הואשם ביחד עם אחרים במעשה חטיפה לשם עבירת מין, שידול למעשה זנות וסחיטה באיומים. כתב האישום מייחס לו ולאדם אחר את חטיפתן של שתי נשים שעסקו בזנות תחת איומי סכין, הסעתן למקום אחר, והעברתן בניגוד לרצונן לידי אנשים אחרים כדי שיעסיקו אותן במעשי זנות.

2.המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) בהחלטתו מיום 9.4.00 מצא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים אף כי הצביע על תמיהות שונות הנילוות למסכת ראיות התביעה שהוצגו בפניו. כן מצא כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר וחברו המושתתת על מסוכנותם, אך קבע כי מתקיימת חלופת מעצר לגבי העורר בשים לב לעברו הנקי והעובדה כי הוא עובד לפרנסתו בעבודה מסודרת. במסגרת חלופת מעצר, קבע בית המשפט כי העורר יוכל להשתחרר למעצר בית ובין יתר התנאים הוטל עליו להפקיד סך 30,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכן ערבות צד שלישי על סך 50,000 ש"ח.

העורר הצליח עד כה לעמוד בתנאי של מתן ערבות צד ג' אולם לא עלה בידו לגייס את הסכום הנדרש לצורך קיום התנאי של גיוס הכסף המזומן. על פי טענתו, מצבו הכלכלי ומצב משפחתו אינם מאפשרים אף השגת סכום המתקרב בהיקפו לסכום הנדרש וכל שהוא יכול היה להציע היה סכום קטן המגיע כדי 3,000 ש"ח.

העורר פנה לבית משפט קמא בבקשה לבדיקה מחדש של תנאי שחרורו ועתר לביטולו של תנאי ההפקדה הכספית עקב אי יכולת כספית. בית משפט קמא דחה ביום 16.4.00 בקשה זו בקובעו כי אין לסטות מתנאי זה שכן הוא נכלל במסגרת תנאי שחרור אשר נועדו להשיג את תכלית המעצר באורח יעיל, ותנאים פחותים מכך לא יקנו את הבטחון הראוי כי מטרת המעצר תושג בדרך של שחרור בתנאים הולמים.

3.מאז החלטתו הראשונה של בית משפט קמא מיום 9.4.00 בה נקבעה חלופת המעצר ותנאי השחרור, שוהה העורר במעצר ולא שוחרר נוכח אי העמדת כספי הפקדון הנדרשים. טענתו בפני היא כי העדר יכולתו הכלכלית לא צריך לעמוד לו לרועץ ואין להותירו במעצר רק על שום עוניו, ואין להפלותו לעומת חבריו ששוחררו בערבויות רק על שום מצוקתו הכלכלית. הוא עותר, איפוא, לביטולו של תנאי ההפקדה הכספית, או למצער, להעמדתו על סכום נמוך בהרבה.

ב"כ המשיבה הודתה בהגינותה כי אכן עשויה להיות בעייתיות מסויימת בהחלטת בית משפט קמא במובן זה שעל פיה הותנה שחרור המשיבים בהעמדת סכום הפקדה זהה לכולם בלא בחינת יכולתו הכלכלית של כל אחד במטרה ליצור התאמה מסויימת בין היקף הדרישה הכספית לבין יכולתו לעמוד בה למעשה. היא השאירה, איפוא, את ההכרעה בדבר גובה סכום ההפקדה הראוי במקרה זה להכרעת בית המשפט.

4.בחנתי את טיעוני הצדדים על רקע נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי ראוי לבוא לקראת העורר ולהפחית במידה מתאימה את סכום ההפקדה הכספית שהוטלה עליו כתנאי לשחרורו, וזאת מהטעמים הבאים:

(א) חוק המעצרים החדש אשר נחקק על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הביא לשינוי בהערכת האיזונים הראויים בין זכות הפרט לחירות אישית, לבין עניינו של הציבור בשמירת בטחונו ובמיצוי הליכי המשפט, תוך שהושם דגש מיוחד על ערך חירות הפרט. לשינוי האמור בנקודת האיזון השלכה על היבטים שונים הכרוכים בהליך המעצר ובכלל זה על היבט חלופת המעצר. הדגשת עניינו של הפרט אל מול עניינו של הציבור מוצאת את ביטוייה לא רק בהחמרת הנטל להוכיח את תנאי התקיימותן של עילות מעצר, אלא מגבירה את אחריותו של בית המשפט לבחון קיומן של חלופות מעצר, ומחייבת מיצוי אפשרויות קיימות לשחרור, אם רק ניתן למצוא חלופה אשר תשרת כראוי את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בנאשם.

כדברי הנשיא ברק בפרשת גנימאת (ע"א 2316/95 פד"י מט(4) 589, 649:

"הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. המעצר עד תום ההליכים הוא אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון..."

(ב) פועל יוצא מהדברים האמורים מביא לכך כי בבחינת חלופת מעצר יש לעמוד על שני אלה:

1.האם נסיבות הענין מאפשרות ומצדיקות החלת חלופה כלשהי אשר תבטיח את מטרת המעצר בצורה נאותה תוך פגיעה פחותה בנאשם?

2.אם התשובה לכך חיובית, יש לברר מה הם תנאי החלופה הנאותים, ועל אלה להביא, בדרך של איזון ראוי, לקביעת הרף ההולם אשר יבטיח מצד אחד את מטרת המעצר, ומצד שני לא יטיל על הנאשם נטל כבד מעבר להכרחי להשגת מטרת המעצר, ואשר עלול עקב כובדו לסכל את שחרורו. קביעת הרף הראוי עשוי להיות שונה מאדם לאדם בהתאם לרקעו המיוחד, לנסיבותיו האישיות ונסיבות העבירות המיוחסות לו. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בתנאי הגבלה כספיים אשר משמעותם עשויה להשתנות מאדם לאדם בהתאם ליכולתו הכלכלית. שהרי תנאי הפקדה בסכום ניכר לגבי אדם בעל יכולת עשויים להיות בלתי מספיקים להבטחת תנאי שחרורו בעוד הפקדה בסכום קטן יחסית לנאשם מיעוט-יכולת עשויה להיות אפקטיבית להשגת מטרת המעצר בשל קשייו בגיוס הכסף והערך הסגולי הנילווה לכך עקב כך.

(ג) משנמצא כי חלופת המעצר הינה אפשרית, נקודת המוצא המכוונת, דרך כלל, את קביעת סכום ההפקדה בנויה על שילוב של שני אלה: מחד - על גובה הסכום להיקבע, בין היתר, בהתחשב בצורך באלמנט הרתעה מלהפר את תנאי השחרור; מאידך - ראוי כי הסכום שייקבע יהלום במידת האפשר את מסוגלותו הכלכלית של הנאשם כדי שלא לסכל את שחרורו בקביעת תנאי חמור מהנדרש בנסיבות הענין. איזון כאמור עשוי להגשים בצורה ראויה את הערכים המתנגשים הפועלים בתחום המעצר והשחרור.

(ד) הקביעה מהו היקף סכום ההפקדה העונה על האיזונים הנדרשים איננה קלה, ובמיוחד כך בשלב מתן ההחלטה בדבר חלופת המעצר שאז, לא אחת, מצבו הכלכלי האמיתי של הנאשם איננו נהיר במלואו לבית המשפט. נוכח מצב זה נתן המחוקק בידי נאשם אמצעים שונים שמטרתם להביא לבחינה מחודשת של תנאי הערובה שהוטלו כדי להתאימם במידת הניתן למסוגלותו תוך עמידה על הצורך להגשים באמצעותם את תכלית המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו.

סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע את זכות העיון החוזר בהחלטת בית המשפט בענין מעצר והיא נתונה באם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. אולם דין מיוחד נקבע למקרה בו אדם מוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה, ולענין זה קובע סעיף 52(ב) לחוק כי הוא רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר. אין זאת אלא שבמקרה כזה אין צורך בהתקיימותם של תנאים מוקדמים להגשת הבקשה לעיון חוזר ורשאי נאשם לפנות פנייה חוזרת לבית המשפט, כדי להניעו לחזור, לשקול ולהעריך מחדש את נסיבות הענין במגמה למצוא פתרון ראוי לשאלת הערובה לצורך יישומה של חלופת המעצר.

זאת ועוד: על פי סעיף 47(ב) לחוק, אם היתנה שופט את שחרורו של הנאשם בהמצאת ערובה, וזו לא הומצאה, יש להביאו בפני שופט תוך 24 שעות מתום המועד. הוראה זו מכוונת לכך כי בנסיבות אלה לא רק עומדת לנאשם הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר, אלא מוטל גם על הרשות להביאו בפני בית המשפט תוך פרק זמן מוגדר, שמא העצור עצמו אינו מודע לזכותו לנקוט יוזמה כזו בעצמו.

כל אלה באים להצביע על המגמה הטמונה בהסדר המעצרים לפיו שוב לא נהיה עדים למצבים שבהם עצורים שוהים במעצר תקופות ארוכות רק מן הטעם שלא הצליחו להמציא ערובות ומבלי שעניינם נשקל שוב בנסיון להתאים את היקף התנאים הכספיים שהוטלו ליכולת ולאפשרויות האוביקטיביות העומדות בפני הנאשם.

ואמנם, חוק המעצרים הבהיר את הצורך לאזן בין מטרות השחרור הערובה לבין מסוגלותו הכלכלית של העצור בקובעו בסעיף 46(א):

"ציווה שופט לשחרר אדם בערובה או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפה; והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה " (הדגשות שלי -א.פ).

האיזון המחודש בין הערכים הטעונים הגנה מחייב, בין היתר, כי הערובה לא תעלה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הערובה, ומסוגלותו הכלכלית של הנאשם מהווה אחד היסודות הרלבנטיים לצורך ההערכה המחודשת.

(ה) ומן הכלל אל הפרט:

בענייננו הוטל על העורר להפקיד סכום של 30,000 ש"ח שהוא מעבר לכוחו ולמסוגלותו. בית משפט קמא דן במסגרת עיון חוזר בענין זה ולא חלק על אי מסוגלותו הכלכלית של העורר להעמיד את סכום הערובה שנקבע. נראה עוד כי הזמן שחלף מאז ההחלטה הראשונה של בית משפט קמא שהתיר חלופת מעצר ב9- באפריל ועד היום מצביע גם הוא על חוסר מסוגלותו, שהרי אילו היה באפשרותו, יש להניח כי העורר היה ממצה כל אפשרות להפקיד את הכספים או חלק מהם במאמץ להשתחרר מן המעצר.

גם התביעה לא חלקה על קשייו הכלכליים של העורר לגייס את הכסף הנדרש. יתר על כן הוברר, וגם זאת אינו במחלוקת, כי הסכומים שהעורר יכול לגייס נאמדים רק בכמה אלפים בודדים, וגם זאת אינו בהישג יד מיידי וקל.

בנסיבות הענין, ולאחר שיקול נוסף, נראה לי כי יש להפחית את סכום ההפקדה ולהעמידה על 5,000 ש"ח. סכום זה מבחינתו של העורר מצוי ברף גבוה עקב הקושי הרב להשיגו; הוא משקף, על כן, נקודת איזון ראוייה בין הצורך לקבוע תנאי שחרור אשר ישיגו את מטרת המעצר לבין כיבוד זכותו של הנאשם לחירות אישית ה"נקנית" מבחינתו בתנאי שחרור לא קלים. לכל אלה יש להוסיף כי הוטלו על העורר גם תנאי מעצר בית מלא ומתן ערבות צד ג' וכן עיכוב יציאה מן הארץ ואיסור ליצור קשר כלשהו עם עדי התביעה, ובנסיבות הענין הצטברותם של כל אלה מהווים אמצעי הבטחה נוספים לשחרור העשוי להשיג את מטרת המעצר.

ניתן להוסיף כי זו לו לעורר עבירה ראשונה, ועד כה ניהל אורח חיים תקין.

5.על יסוד כל האמור, אני מחליטה:

הערר יתקבל במובן זה שסכום ההפקדה במזומן שהוטל על העורר להפקידו כתנאי לשחרורו ממעצר עד תום ההליכים יעמוד על 5,000 ש"ח במקום 30,000 ש"ח כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא.

שאר תנאי השחרור כפי שנקבעו באותה החלטה יעמדו בעינם.