בג"ץ 3158/99 יחיא מצרי נ. שר הפנים

שני העותרים מבקשים לקבל מעמד של תושב בישראל. תוך כדי הטעון היה בא כוח העותרים מוכן להסתפק בשלב זה במעמד של תושב ארעי. אך שר הפנים מסרב להיענות לבקשה. מכאן העתירה.

כפי שעולה מן החומר, שני העותרים משתייכים למשפחה, שיש בה 23 נפשות, שמוצאה מאזור עזה. שם היא הסתכסכה לפני שתיים עשרה שנים לערך עם משפחה אחרת. הסכסוך הוביל לתגרה אלימה ובמהלך התגרה נהרג אחד מבני המשפחה היריבה. או אז ברחו בני משפחת העותרים והשתקעו בישוב רהט שבנגב. הם, ויתר בני המשפחה מתגוררים ביישוב זה מאז ועד היום. אך, מעבר לכך, הם מבקשים, כאמור, לקבל מעמד של תושבי ישראל, ובהתאם לכך גם תעודות זיהוי ישראליות.

הטענה היחידה שבפיהם אינה טענת זכות משפטית, אלא טענה הומניטרית. בא כוח העותרים טוען כי העותרים הם אנשים חיוביים, החיים מעמל כפיים, וכי אם יאלצו לחזור לאזור עזה, הם צפויים לסכנת חיים מבני המשפחה היריבה.

המשיב טוען בתשובה כי אין הם צפויים לסכנה כזאת בשל האירוע משנת 1987, שלטענתו אף נסתיים בסולחה, ומכל מקום עובדה היא כי בני המשפחה נכנסים ויוצאים מאזור עזה לעתים קרובות באופן שגרתי. עוד טוען המשיב כי אין זה סביר שמדינת ישראל תקלוט ותקנה מעמד של תושב לכל מי שהסתכסך והסתבך בפלילים, ולטענתו הוא צפוי לנקמת דם. זוהי האחריות של הרשות הפלשתינית לשמור על הסדר ולהגן על העותרים כמו על יתר תושבי האזור. מדינת ישראל אינה צריכה להיעשות ארץ מקלט דווקא לאנשים אלה.

אנו מקבלים את עמדת המשיב במובן זה שלעותרים אין שום זכות משפטית לקבל מעמד של תושב, ולפיכך לא נוכל להתערב בהחלטת שר הפנים ולצוות עליו להעניק להם מעמד של תושב.

רשמנו לפנינו את עמדת המשיב כי יש אפשרות ונכונות להעביר את העותרים, אם יבקשו זאת, לשטח יהודה ושומרון הנמצא בשליטת הרשות הפלשתינית.

מכל מקום, כיוון שאין יסוד בחוק לבקשת העותרים לקבל מעמד של תושבים, החלטנו לדחות את העתירה.